האיש שהצחיק יותר מדי

תודו שכשהקלקתם על הכתבה, השם צ'רלי צ'פלין הקפיץ לכם איזושהי תמונה לראש. יכול להיות שראיתם חלק מסרטיו, ויכול להיות שרק נתקלתם בשלט שמפנה לאולם הקולנוע הקרוב ועליו הפרצוף המשופם שלו. צ'פלין הפך לא רק לסמל לקומדיה אלא לסמל לקולנוע בכלל. ומה הוא בסך הכל רצה לעשות? ליצור את הקומדיה המושלמת. מועדון הסרט המופרע מצדיע לקומיקאי הבלתי מתפשר בהיסטוריה של הקולנוע, סר צ'רלס ספנסר צ'פלין.

הוא נולד בלונדון ישר לתוך הביזנס: אמו היתה זמרת ואביו שחקן. כשהיה בן חמש חלתה אימו, וצ'רלי הקטן, שידע בעל פה את כל ההופעה, התגייס להחליף אותה. ב-1900 קיבל את התפקיד המשמעותי הראשון שלו בהצגה "שרלוק הולמס". זמן לא רב אחר כך מת אביו האלכוהוליסט משחמת הכבד, ואמו אושפזה בבית חולים לחולי נפש.

"הקרקס" של צ'פלין. אוסקר רב תחומי (צילום: Gettyimages imagebank)

צ'רלי ואחיו למחצה סידני החלו לנדוד בין בתי יתומים ולחפש עבודה בתחום שבו התמחו - בידור. בגיל 17 הצטרף צ'רלי ללהקה שבה השחיז את יכולותיו כקומיקאי ונסע איתה לסיבוב הופעות בארצות הברית. וכמו באגדות, לאחת ההופעות הגיע צייד כשרונות, מפיק הסרטים מק סנט, שהתפרסם כיוצר "קומדיות קיסטון" שהיו ידועות בסצנות פרועות עם עשרות שוטרים שחטפו המון עוגות קצפת בפרצוף. צ'פלין נחטף לעולם הקולנוע (מי שהחליף אותו בלהקה היה סטנלי לורל הצעיר, שיהפוך אחר כך לחצי הרזה מהצמד לורל והארדי).

בסרט הראשון שלו, "מתפרנסים" (1914), שיחק צ'פלין דמות מרושעת עם שפם גדול. התוצאה היתה מאכזבת: סנט בעצמו החל לחשוש שהימר על שחקן "שלא עובר מסך". אבל צ'פלין לא ויתר, הקטין את השפם, לבש כובע קטן והפך לצ'פלין שאנחנו מכירים.

"מתפרנסים". לא עובר מסך? נקצר את השפם!

אחרי 12 סרטים החליט צ'פלין שהוא יודע מספיק על קומדיה כדי לכתוב ולביים את עצמו - בעצמו, וכך היה. אחרי שנה וחצי הספיק להפוך לתסריטאי, במאי, עורך ושחקן עם שכר אגדי לאותם ימים - 10,000 דולר בשבוע. ב-1917 כבר הוחתם על חוזה של מיליון דולר.

אבל השאיפה ליצור את הקומדיה המושלמת הפכה את שיטות העבודה של צ'פלין למוזרות יותר ויותר. כשצילם את הסרט "The Kid", היתה חברת ההפקה מאוד מודאגת. "ככה לא עושים סרט" הם אמרו, "כבר חמישה חודשים שהוא מצלם ולא שמענו פעם אחת מה העלילה, רק פיסות של סיפור".

"The Kid". הפרפקציוניזם של צ'פלין הערים קשיים

אחרי חצי שנה, כשצ'פלין הבין שהוא מתחיל לעצבן אותם, הוא כינס את עובדי החברה, הביא את הילד ששיחק לצידו בסרט ושיכנע אותו להציג בפני ההנהלה ריקוד משעשע. זה עבד: קסמו האישי של צ'פלין קנה לו עוד זמן. עם זאת, המרוץ לשלמות גרם ליחס של 1 ל-53 בין חומרי הגלם שצולמו לאורך הסרט הסופי.

הבלט על השולחן. הגרמנים לא יכלו להפסיק

את הסרטים הבאים צ'פלין כבר הפיק באולפן שבנה בעצמו. הקומדיה "הבהלה לזהב" (1924) הביאה לעולם כמה סצנות שהותירו את הקהל פעור פה. סצנת הבלט על השולחן היתה כל כך פופולרית שבמהלך הבכורה בברלין הוחלט לעצור את הסרט, להריץ את הפילם אחורנית ולצפות בה שוב.

צ'פלין אוכל נעליים. לקח את זה קצת יותר מדי רחוק

בסצנה המפורסמת שבה הוא אוכל נעליים, צ'פלין נכנס לדמות באופן טוטאלי ואחרי יום של צילומים הוא חזר הביתה חולה. "זה מה שקורה למי שאוכל נעליים", אמרה לו אשתו. מתברר שהשחקן שחלק איתו את הסצנה סבל אף הוא מ"הרעלת סוליות" וההפקה נעצרה לכמה ימים.

אין עם מי לדבר

בשנות העשרים הוצג הסרט המדבר המסחרי הראשון, הוליווד זנחה מיד את הקולנוע האילם לטובת הטכנולוגיה החדשה ורבים מהיוצרים לא ידעו איך להתמודד עם הטרנד החדש של ה-"Talkies" - הסרטים המדברים. צ'פלין החליט להמשיך וליצור סרטים אילמים בעידן המדבר, והוציא הודעה לתקשורת ובה הצהיר שהוא לא מתכוון להיעלם מהנוף אבל גם לא ליצור סרטים מדברים.

זה היה הימור משמעותי על הקריירה שלו. מבקרים אמרו לו שרק מטורף יתעלם מה-"Talkies", שהוא מביים בצורה מיושנת ושעבר זמנו. לצ'פלין היה די כוח להפיץ סרט אילם בתקופה "מדברת", אבל בלבו ידע שיותר מתמיד, הסרט הזה מוכרח להיות מ-ו-ש-ל-ם.

הפתיחה של "אורות הכרך". כמעט מדבר

סצנת הפתיחה של "אורות הכרך" לעגה לסרטים המדברים. הסרט נפתח בנאומים אך במקום קול נשמע צ'פלין מדובב את הסרט עם קזוּ, כלי נגינה שמשתמש בקול האנושי ובדף כדי להשמיע קולות מצחיקים (הריצו ל-1:30, זו לא תקלה ברמקולים). זו למעשה היתה הפעם הראשונה שהקהל שמע את קולו של צ'פלין.

צ'פלין בחר להציג סיפור פשוט על נערה עיוורת שמתאהבת בנווד, אבל חושבת שמדובר באיש עשיר. ושוב, החליט צ'פלין להפיק קומדיה מושלמת ללא תסריט. הוא היה מגיע לסט הצילומים ומסביר לכולם מה עושים היום, ואז היה מצלם שוב ושוב ושוב.

סצנה אחת היתה קשה לו במיוחד: הוא לא ידע איך לגרום לדמות העיוורת לחשוב בטעות שהקבצן שקונה ממנה פרח הוא איש עשיר. הוא צילם את הקטע עשרות פעמים, יום אחרי יום, ולא היה מרוצה מהתוצאה. יום אחד פשוט הלך הביתה לחשוב ולא חזר לסט הצילומים.

ההיעדרויות שלו מהסט הלכו ונעשו תכופות יותר ויותר. אנשי הצוות היו מתייצבים בכל בוקר וממתינים שיגיע. לפעמים היו מחכים לו במשך כמה שעות, ולפעמים הוא לא הגיע בכלל. צ'פלין החסיר 83 ימים רק על סצנת הפרח והנערה העיוורת. ואז, בוקר אחד, 534 ימים מתחילת הצילומים, הוא חזר לסט. "הבוקר התעוררתי לקול רעש של דלת מכונית נטרקת. זה הפתרון!". הקטע המצולם שלפניכם הוא טייק מספר 342.

מתוך "אורות הכרך". אחרי 342 טייקים הכל הסתדר

האם זה היה שווה את המאמץ? האם הצליח צ'פלין ליצור את הקומדיה המושלמת? נראה שכן: ב-2008 הכריז איגוד הסרטים האמריקני על "אורות הכרך" כקומדיה הרומנטית הטובה בכל הזמנים. 

"זמנים מודרניים". צ'פלין התעקש - ולא ויתר

סרטו האילם האחרון של צ'פלין היה "זמנים מודרניים". גם הפעם שאלו אותו איזה קול ייתן לדמות הנווד, שהרי השנה היתה 1936, וכבר עשור חלף מאז החל הקולנוע לשיר ולדבר. אבל צ'פלין בשלו. הוא התעקש ששימוש בשפה יגביל את דמות הנווד ויגרום לו להפסיק להצחיק. לכן הוא החליט לתת לו לפרוש לגמלאות, לא לפני שהעניק לקהל סצנה אחת לפני סיום הסרט שבה הוא פותח את הפה ושר - כן, שר! - אך בג'יבריש מוחלט.

מתוך "זמנים מודרניים". צ'פלין שר - אבל בג'יבריש

מאז הספיק צ'פלין להפוך לשחקן הראשון שהופיע על שער מגזין טיימס, לקבל פרס מיוחד בטקס האוסקר על מפעל חיים (1972) ולהשתתף בתחרות האיש שהכי דומה לצ'רלי צ'פלין (הוא זכה רק במקום השלישי). ארבע שנים אחרי מותו, אפילו קראו אסטרואיד על שמו - כיאה לכוכב אמיתי.

מה, כבר נגמר? ומה עם סצנת האיגרוף? והבית בקצה הצוק (ולמקרה ששכחתם, על הדיקטטור הגדול סיפרנו כבר בחודש שעבר)? אתם מוזמנים לחלוק את

מחשבותיכם ולחלוק רגעי צ'פלין זכורים בטוקבקיה שפתחנו ממש כאן למטה.

הסרט שיוקרן בשבוע הבא במועדון הסרט המופרע הוא "הקרקס" , אחת ההצלחות הקופתיות הגדולות של צ'פלין. זהו הסרט הראשון שיצר צ'פלין בתקופת הקולנוע המדבר, וזיכה אותו בפרס מיוחד על "רבגוניות, כתיבה גאונית, משחק, בימוי והפקה" בטקס האוסקר הראשון. לפני ההקרנה יתבקש הקהל לדמיין שהוא יושב בבית קולנוע ב-1928 כדי לצפות בסרט בדיוק כפי שרצה צ'פלין, על מסך קולנוע מלא, ללא דיאלוגים, עם קהל חי וצוחק - שתהיה קומדיה מושלמת.