בכל גיל מותר להתחיל
ג'ייני קטלר מ-"Britain's Got Talent" שוברת את מחסום הגיל, סיינפלד מצליח למרות הנתונים, בחינוך הדתי לא מבינים את טולסטוי ומה עובר בראשה של צופת "הרווק"? סיכום שבוע
מדד הפריק-שואו
קוראים לה ג'ייני קטלר, היא גידלה שבעה ילדים, שנים עשר נכדים וארבעה נינים, והיא הסנסציה התורנית של "הדבר הגדול הבא" בבריטניה ("Britain's Got Talent"). השבוע היא רושמת לזכותה כמעט שני מיליון הקלקות ביו-טיוב, ואם סוזן בויל היא המודל - אלה רק יילכו ויתרבו.
ג'ייני קטלר היא בת 80, ללא ספק המתמודדת המבוגרת ביותר שהעזה לשיר בקול (רם, צלול ומיומן מעשרות שנות קריוקי) בתוכנית כשרונות, ולנסות לשבור בכך את מחסום האייג'יזם - אפליה מטעמי גיל - שהוא כל הנראה אחד המחסומים האחרונים אחרי שאלה מנסות, בשנים האחרונות, לחבק כל "יוצא דופן" או "חריג".
ג'ייני קטלר. ומה אומרים הנינים?
המדד החדש ל"חריגות" מגיע ממספר ההקלקות ביו-טיוב. סוזן בויל בראש, כמובן: האם זו עדות לכך שהמון בני אדם מוכנים להקשיב גם למי שלא נראה כמו ש"זמרת צריכה להיראות"? אחריה מוביל פול פוטס, סוכן מכירות של טלפונים סלולאריים ואיש שנוכחותו הבימתית מצודדת בערך כמו של בויל. יותר מ-65 מיליון בני אדם הקשיבו לו שר את "Nessun Dorma", אריה מתוך טורנדוט של פוצ'יני. רק 11 מליון וקצת הקשיבו לפבארוטי מבצע את אותה האריה.
החריגים הבאים שהציבור אוהב הם ילדי פלא. לקוני טלבוט בת ה-6 יידרשו עוד כמה שנים כדי להבין את המספר הגדול הזה - יותר מ-30 מיליון מאזינים פעורי פה, כשהמלאכית הזעירה מחייכת בשיניים חסרות ומפיקה מתוך פיה צלילים בלתי אפשריים. אחריה ברשימה משתרכים עוד ילדים: אחת בת ארבע. אחת שרה יודל. אחד רוקד. מיליונים צופים, אבל העניין עדיין מוגבל יחסית ל"צ'רלי נשך לי את האצבע".
ובסוף הרשימה, אולי לעד, מצויים הזקנים שמנסים לשחק במגרש של הצעירים. עד להופעתה של ג'ייני קטלר, פרד באוארס בן ה-74, רקדן ברייק-דאנס מרשים למדי, הוביל את הרשימה הגריאטרית, אבל רשם פחות משני מיליון מתעניינים. קאטלר מציבה בינתיים רף חדש, ואולי גם טרנד חדש של קשישים חביבים ואלמוניים לגמרי ששוב לא יידחו מהפריים טיים רק בגלל הקמטים ושער השיבה. האופטימיים שבינינו מתבקשים להצטרף למשאלה, שפעם, בעתיד הרחוק והשוויוני, ה"חריגים" האלה יהיו מתמודדים ראויים, ולא עוד מוזרים.
צניעות יתר
בבתי הספר הממלכתיים-דתיים, כך נודע השבוע, הולכת ומתארכת רשימת הספרים שנמצאים לא מתאימים או לא ראויים מטעמי צניעות, להיות חומר לימודי לבחינות הבגרות. "מיכאל שלי" ברשימה, גם "תרנגול כפרות", "אנטיגונה" - ו"אנה קרנינה".
ספרים גדולים כדאי לקרוא עד הסוף. לפעמים יש בהם הפתעות לשומרי הצניעות. אנה אכן בגדה בבעלה, הפרה את קדושת נישואיה והלכה אחרי ורונסקי ההולל, אבל טולסטוי לא כתב ספר שדוגל בנפלאותיה של אהבה חופשית או בהתאבדות, כשזו לא מסתייעת. להיפך: המודל לחיים נכונים וראויים על פי הספר הוא זה של לוין וקיטי, שמוצאים אושר מדוד, מתון ומנחם במשפחתיות ובחיים בצל אלוהים, מתוך אמונה דתית עמוקה.
לטולסטוי היתה נפש רחומה מזו של המתנגדים לספרו במערכת הממלכתית-דתית. להרף עין אחד, בשוכבה על פסי הרכבת, הוא מאפשר לגיבורה שלו להימלך בדעתה ולהינחם על החטא הצפוי - והספר כולו ספוג במוסרנות שמרנית לעילא, באשר הוא פורש בפני הקורא את הסכנות הצפויות למי שמכלה את ימיה בקריאת רומנים רומנטיים ונוטה לחשוב כי חייה צריכים להיראות כמו אלה המתוארים בהם. היש לקח ראוי מזה לתלמידים בממלכתי-דתי?
שיפוט רע
"גרוע באופן מכאיב", "בלגן לא מצחיק", "תוכנית איומה", "מזעזע", "פשוט לא ראוי לצפייה" ו"מי היה מאמין שסיינפלד יכול ליצור משהו כל כך גרוע" הן רק חלק מהביקורות שספגה "שופט הנישואין", מיזם בהפקת ג'רי סיינפלד ובניצוחו של הקומיקאי טום פאפה.
"שופט הנישואין". אפשר להצליח גם בלי להצליח
הקונספט: קחו חבורת ידוענים ומנחה, וקחו זוגות של אנשים מן הישוב (כלומר, כאלה שמוכנים להעביר את החיים שלהם לתוך המסך) ותנו להם להתכתש קצת, ותנו לידוענים לייצג את הצדדים הניצים ולטום פאפה לשפוט מי צודק. לא היתה תוכנית טלויזיה אמריקנית חדשה שספגה השנה ביקורות כה לא-מחמיאות, בלשון המעטה, והידרדרה באחוזי הצפייה שלה בערך במחצית מדי שבוע בשבוע. כל זה לא ימנע מ"ביפ" לשדר אותה החל ביום א' הקרוב וכל זה לא ימנע מ"קשת" לעבוד על גיורה של התוכנית לעברית בניצוחו של צביקה הדר. מי אמר שאין דבר מצליח כמו ההצלחה?
הניצחון ששכחנו
אכן, מלחמת העולם השניה מפחידה הרבה יותר בצבע, כפי שיכלו להיווכח צופי "אפוקליפסה", הסדרה התיעודית הצרפתית שעלתה השבוע בערוץ 1. העיתוי היה מושלם: הסדרה הוצעה לצופים ביום שבו בעולם המערבי וברוסיה ציינו את יום השנה לניצחון בעלות הברית על הנאצים. אצלנו, החג הזה הוא בדרך כלל עילה להצצה במצעד הצבאי במוסקבה ואייטם קטנטן - אם זה מסתדר בליין-אפ - שמתעד את מצעדי ותיקי מלחמת העולם השניה בירושלים.
האם לא הגיע הזמן להצטרף למשפחת האומות המתורבתות ולהפוך את היום הזה לחג רשמי גם במדינת ישראל? האם הניצולים לא חייבים, בסופו של דבר, את חייהם למצילים ולמנצחים? האם הניצחון פוגם באופן כלשהו בזכר השואה? שנה אחר שנה אני מקשה להבין מדוע לא אימצה התרבות הישראלית את יום החג הזה, והיא מסתפקת - במקרה הטוב - בציון זיכרון זעיר בערוץ הראשון.
חמש שאלות לצופה הנאמנה של "הרווק"
אני יודע שאת קיימת, ושבשבוע הבא תרגישי צביטה קלה בלב כשתזפזפי ביום שלישי בין הערוצים ותאלצי להודות שזהו, נגמר. עד אז, אם לא אכפת לך, אני
ממש חייבת לשאול אותך כמה שאלות - כמי שהצליחה לראות רבע פרק, וגם זה היה יותר מדי עבורה.
תגידי, את באמת חושבת שזה נכון וראוי מבחינה מוסרית להציב גבר בתוך ערימה של נשים רודפות פרסום, שהופכות מיד להרמון הכנוע והצייתני שלו? ותגידי, אחרי שלושה ורדים - לא נמאס לך? ואחרי שש-שבע נשיקות מצועפות בקלוז-אפ מחמיא, גם כן לא? ותגידי - הספיישל הזוגי של הרווק והזוכה שיכנע אותך שמדובר באהבת אמת, כמו זו שאת מייחלת לה? והנה, שאלה אחרונה ודי: תגידי - את מאמינה גם במכשפות, גמדים ופיות?