רוסיה מחפשת זהות, היהודים פורחים
65 שנה אחרי הניצחון על הנאצים ו-20 מאז שקרס מסך הברזל, אחיה ראב"ד מצא במוסקבה מדינה שעדיין מחפשת את עצמה: מתעטפת בדגל האדום - אבל רוקדת לצלילי החליל האמריקני, מתגעגעת לסמכות ואחדות - ועורגת לכרטיס הראשון מערבה
9 במאי, שעות אחר הצהריים המוקדמות, גן אלכסנדר, מערבית לכיכר האדומה. בשדרת "הערים הגיבורות", עומדת אישה כבת 50 ליד אבן הזיכרון לעיר סמולנסק. בידה האחת היא אוחזת זר ציפורנים אדומים, בשנייה דגל רוסי. היא מניחה פרח על אבן הגרניט האדומה, מצטלבת וכורעת ברך בתפילה. את שאר הפרחים, תיתן אחר כך לאחד הווטרנים שגודשים את המקום, ותגיד לו תודה.
האשה הזו לא לבד. בתום המצעד הצבאי, לציון 65 שנה לניצחון בעלות הברית על הגרמנים במלחמת העולם השנייה, גדשו את הכיכר, את הרחובות הסמוכים ואת האתרים, עשרות אלפי מוסקבאים ורוסים. מאות מהם עמדו בתור ארוך כדי להניח זר על אנדרטת החייל האלמוני. אלפים מילאו את גני אלכסנדר בהם פרחו ערוגות צבעונים ואמנון ותמר, אחרים ניצלו את מזג האוויר החמים, ושכשכו במזרקות.
בכיכר עצמה טיילו תיירים לצד מקומיים. עצרו מול מסך ענק ששידר ללא הפסקה סרטונים מתקופת המלחמה וקליפים של שירים נוסטלגיים. קטיושה, עם האגס והתפוח, איך לא, כיכבה.
וטרנים במוסקבה. רוסיה עדיין מחפשת את עצמה (צילום: אחיה ראב"ד)
תמונות של סטלין לא היו השנה בכיכר האדומה, אך תמונות של לנין דווקא כיכבו, על דגלי היחידות מתקופת מלחמת העולם השנייה, המכונה ברוסיה המלחמה הפטריוטית הגדולה. גם הסמלים שהוצבו מול בימת הכבוד בקרמלין, היו אותות מלחמה מהתקופה הסובייטית, הנושאים את סמל הפטיש והמגל.
הצבע האדום חוזר: "לא קומוניזם, אחדות"
מצב הרוח הפטריוטי הביא רבים מבין הבאים לנופף לא רק בדגלי רוסיה, אלא גם בדגל האדום. קשיש שנשא דגל אדום גדול עם סמל הפטיש והמגל, הורחק בידי אנשי הביטחון, ועבר לעמוד מחוץ לכיכר, ליד ה'דוּמַה' (הבית התחתון של
הפרלמנט). הטענה של רוב אוחזי הדגלים האדומים, הייתה שמדובר בסמל הניצחון, בתקופה שבה הקומוניזם בברית המועצות היה בשיאו. שתחת דגל זה ניצח הצבא הרוסי במלחמה.
"לא רק רוסים היו בצבא האדום", מבהיר ז'ניה, צעיר בן 22 שהגיע לכיכר עם חברתו אינגה ואמה. "היו שם גם חיילים מקזחסטן, אוקראינה וממדינות נוספות. זה גם החג שלהם. זה משהו ששייך להיסטוריה הרוסית, ואי אפשר למחוק אותה. הצבא הסובייטי יצא למלחמה עם הדגל הזה. זהו סמל לאחדות עם המדינות האחרות בברית המועצות, ולהשתתפות שלהן במלחמה", אמר.
אבל האם השימוש דווקא בדגל האדום לא מבטא גם דעות והזדהות עם הרעיון הקומוניסטי? ז'ניה חושב שלא, אבל לא מסתיר כי הרעיון עצמו עדיין מהדהד. "אני חושב שהרעיון עצמו, של הקומוניזם, היה טוב. אבל היישום שלו לא פעל בחיים האמיתיים. אולי בגלל שהאנשים שניסו ליישם אותו לא היו טובים". האם יש סיכוי להחזיר את הגלגל לאחור? "אנחנו לא יכולים ללכת אחורה, צריך להתקדם. אבל אנחנו צריכים מנהיג חזק, שיכול לאחד שוב את כולם, ושיהיה פטריוט".
ז'ניה ואינגה בכיכר האדומה. "צריך מנהיג חזק" (צילום: אחיה ראב"ד)
ז'ניה וחברתו, אינגה, הם רקדנים ומורים לריקוד סלוני באחד מבתי הספר התיכון במוסקבה. הם מתחרים בתחרויות בינלאומיות תחת הדגל הלבן-כחול-אדום של רוסיה. אינגה טוענת כי אין לדגל האדום קשר לגעגוע לימי הקומוניזם, אלא לאחדות שהוא מבטא. "לאנשים היה אז קשה יותר, אך היינו מאוחדים וחזקים יותר. היום הזה, צריך לזכור, חשוב לא רק לרוסים אלא גם לפדרציות האחרות. זהו סמל של כל אותן מדינות, והיום הזה הוא יום של חג לא רק ברוסיה".
טוויסט אמריקני במוסקבה: "פטריוטים. עד הגיוס"
יותר מאוחר באותו ערב, פגשנו גם נוער אחר. בפאב-מועדון, לא רחוק מהדומה והבלט בולשוי, בקומה השלישית בבניין תעשייתי, שוכן פאב בסגנון תיאטרלי. צעירות וצעירים רקדו שם לצלילי טוויסט אמריקני משנות ה-60. "אלה הצעירים האמיתיים של מוסקבה. ממש לא מתעניינים בפוליטיקה אלא בחיים הטובים", מסביר לנו אחד הנוכחים. "רבים בכלל לא נמצאים בעיר, כי החג יצא בימים ראשון-שני, כך שהם ניצלו את חופשת סוף השבוע הארוכה, ונסעו לחו"ל".
"כל הפטריוטיות הזו מחזיקה מעמד עד שהם צריכים להתגייס לצבא", טוען סמנכ"ל הקונגרס היהודי האירו-אסייתי, ד"ר חיים בן-יעקב. "אז נכון ששומעים יותר שירים פטריוטיים ברדיו, והם מנופפים בדגלים אדומים - אבל הם לא מוכנים להתגייס לצבא. הרוסים כבר מדברים ברצינות על הקמת צבא מקצועי שמבוסס על אנשי קבע, בגלל ההשתמטות הגוברת". לדבריו, מנסים אותם צעירים בהמשך למצוא עבודה, רצוי בחברות בינלאומיות שלהן סניפים בחו"ל.
טנק T-34 במצעד. "הפטריוטיות מחזיקה עד הצבא" (צילום: אחיה ראב"ד)
"לא ניתן יהיה להחזיר את הגלגל לאחור ברוסיה", אומר ד"ר בן יעקב. "ב-20 השנים האחרונות יש כאן אוכלוסיות גדולות
שקיבלו השכלה מערבית, יצאו לאירופה ולארה"ב ומבינים את הגישה המערבית ואת הדמוקרטיה. נכון, המבוגרים נוטים לזכור את הדברים הטובים שהיו בעת שלטון המפלגה הקומוניסטית, וגם ולדימיר פוטין - המנהיג החזק יותר - אהוד, אבל יש כאן עיתונות חופשית שבה תוכל לקרוא גם מאמרים של אלה שלא אוהדים אותו".
לדבריו, גודלה העצום של רוסיה, הוא שמחייב - לדעת רבים - שלטון חזק, שיוכל להשפיע עד לפריפריות המרוחקות לא רק מבחינה גיאוגרפית אלא אף רעיונית. "זה לא רק שקשה להגיע פיזית למרחקים כאלה, אלא שלעתים גם המידע שמגיע לשם ומשם אינו מדויק", מסביר ד"ר בן-יעקב.
כנסייה, מסגד ובית כנסת: הקומוניזם לא גר פה
מה שמחדד עוד את שאלת המנהיגות, היא הבעיה הדמוגרפית ברוסיה. לדברי ד"ר בן-יעקב, הרוב הרוסי במדינה כיום שוב איננו ודאי ומוחלט. "בשנים האחרונות יש נהירה מהאזורים באסיה התיכונה, בהם סינים, קזחים וטורקמנים. הם מגיעים לעבוד ונשארים, מקימים במוסקבה וברוסיה משפחות, ומדובר בכמויות גדולות של מהגרים. התושבים מרגישים שהבעיה הדמוגרפית הזו מחייבת טיפול של השלטון המרכזי, ושזה אחד התחומים שבהם ריכוזיות, כפי שהייתה בעבר, אפקטיבית יותר".
10 במאי, יומן השני של חגיגות הניצחון, כבר היה רגוע יותר. הכבישים במרכז מוסקבה היו פתוחים וסואנים מכלי רכב, ופחות חוגגים הגיעו לכיכר האדומה. לפארק הזיכרון, מערבה ממרכז העיר, הגיעו משפחות רבות עם ילדיהן לחגוג ברכיבה על אופניים ובשיטוט בין הבריכות וערוגות הפרחים. בצל עמוד הניצחון המתנשא לגובה עשרות מטרים, הוקם בפארק מוזיאון גדול לזכר המלחמה, ולצדו כנסייה, מסגד ובית כנסת.
טיל בליסטי ברחובות מוסקבה (צילום: אחיה ראב"ד)
בבית הכנסת נערכה בשעות אחר הצהריים חגיגה לרגל הכנסת ספר תורה חדש להיכל. אנשי חב"ד ואנשי ממון מהקהילה היהודית, רקדו בבית הכנסת עם ספר התורה לפני שהכניסו אותו לארון הקודש. מי שהתכבד בהובלת ספר התורה היה נשיא הקונגרס היהודי האירו-אסייתי, ד"ר אלכסנדר משקביץ'. הארגון מאגד קהילות יהודיות בכל מדינות חבר העמים לשעבר, וכן קהילות במזרח הרחוק בהן סין, יפן, סינגפור, הפיליפינים, הודו ואוסטרליה. הארגון נמצא בקשר גם עם יהדות איראן, קהילה בה חיים - על פי הערכות הקונגרס - בין 30 ל-40 אלף יהודים.
משקביץ' מאמין כי התקופה הנוכחית היא רנסנס בתולדות היהודים במדינות חבר העמים. "פתאום אפשר ללמוד את ההיסטוריה שלנו. ללמוד ולהתחבר לשורשים. הרי בתקופה הקומוניסטית אנשים איבדו את הזהות היהודית כי אסור היה ללמוד יהדות, אסור היה לזכור את השורשים. מותר עכשיו לפתוח בתי כנסת. רק במוסקבה יש שבעה בתי כנסת, וברחבי רוסיה מאות. יש תוכניות ללימוד יהדות, ארגונים יהודיים פורחים בכל מקום, אירועים תרבותיים, אירועים יחד עם מדינת ישראל. ממש תחייה", הוא מתרגש.
האנטישמיות עוד כאן. אבל בקטן
"בנוסף אנחנו פועלים מול הממשלות בכמה נושאים, בראש ובראשונה התמודדות מול האנטישמיות. צריך לזכור, שבתקופה הקומוניסטית אנטישמיות הייתה דבר יומיומי", אומר משקביץ'. "זו אולי לא הייתה אנטישמיות אגרסיבית, אבל בתור יהודי תושב ברית המועצות, קיבלתי כל יום תזכורת לכך שאני יהודי. יכול להיות שתזכורת כזו דווקא הייתה דבר חיובי כי זה מזכיר לך מי אתה...
"הדוגמה הכי בולטת לכך היא ההרשמה לאוניברסיטאות. לא היה שום דבר כתוב, אבל בפקולטה שבה למדו 150 סטודנטים, לא יכולת למצוא יותר מסטודנט יהודי אחד. באותה תקופה גם העיתונות הייתה מלאה מאמרים ארסיים, אולי לא נגד היהודים, אבל נגד ישראל, וכך הציבור קיבל את המסר בדרך עקיפה: היהודים רעים".
לדברי משקביץ', למרות שהאנטישמיות לא נעלמה מהנוף במדינה, היא נמצאת תחת פיקוח. "ההיקפים קטנו, התופעה אסורה, וכל הפרה זוכה לתגובה. ברוב המדינות יש היום חקיקה נגד אנטישמיות, יש פיקוח ויש דרישה לתגובה מיידית בכל פעם שמתרחש אירוע אנטישמי".
הלחץ, לפחות בכל הנוגע לגורמים הרשמיים, משפיע. יו"ר הארגונים והקהילות היהודיים באוקראינה, יוסף סיזלס, מבהיר כי
האנטישמיות מהווה במדינה כלי פוליטי, אך גם היא מצטמצמת: "אם לפני 6-7 שנים, היינו מגלים בעיתוני אוקראינה 600-700 מאמרים בעלי אופי אנטישמי מדי שנה, הרי שבשנה החולפת הצטמצמה התופעה לכדי 30 מאמרים כאלה בלבד, וגם הם זוכים למענה ותגובה".
משקביץ' מוסיף כי בכל המדינות שבהן פועל הקונגרס, מוזמנים הנשיאים לאירועים יהודיים מרכזיים. "אלו מדינות בהן יש לנשיא כוח רב", הוא מבהיר, "וכשאנשים רואים את הנשיא תומך ומשתתף באירועים יהודיים, המסר עובר".
לפנייה לכתב/ת 
