שמרת על הפרטיות שלך, ואני חושבת שהבנתי

מידי פעם בלילה מאוחר הייתי עולה, מציגה את כרטיס חופשי הסטודנט שלי בחטף, יושבת במושבים הפנימיים. לא ייחסתי תשומת לב רבה לנהג אוטובוס קצוץ השיער עם העגיל באוזן, ששומע מוזיקה מיוחדת ויש לו טבעת כסופה על האצבע.

שעת בין ערביים בחיפה. הים עדיין כחול מהכרמל, והשמיים מתחילים רק טיפה להתכהות. יש נחת ושתיקה, ורק המוזיקה שלך פתאום תפסה אותי, פלטה צלילים עמומים של זמרות ליווי. יש להן ודאי שמלה צמודה שחורה ושיער אסוף, מתקרבות למיקרופון ומלוות את הזמר הזה, שלא זיהיתי אותו מיד.

ירדתי בתחנה האחרונה במרכז המסחרי ולא אמרתי מילה. עשית סיבוב וחזר לתחנה, עושה קו שונה מהקודם, ומצאתי עצמי עולה שוב איתך, מחייכת. הקרח נשבר. שאלתי אם זה רדיו, ענית שלא והצבעת על המקור המוזיקלי שחובר שם לחוטים.

נסענו, והשיחה היתה עדינה, מוזיקה, הכל היה סביב מוזיקה. אחרי יומיים בערך שוב הפתעת בתחנה, ואז היית נותן טעימות פינוק של שירים לפני כניסתי לעבודה, בשבע וחצי בבוקר, או שיר לסגור איתו את הלילה, כשהייתי חוזרת כהרגלי אחרי 13 שעות מחוץ לבית.

יום אחד, אחרי מפגשי מוזיקה אקראיים, התחלנו גם לתכנן: מחר בבוקר, שבע וחצי. ואני קמה מוקדם מהרגיל, עוד משתהה מול המראה ובוחנת בקפידה כל פריט לבוש. נרגשת, ויותר מכך - נרגשת שאני נרגשת שוב ממישהו.

כמה זמן דממה שלטה בי, יותר מדי זמן שאני לא מרשה לעצמי. ועכשיו מישהו מרגש ומכניס לחיי תווי מוזיקה. וכן, הכרתי בעובדה שיש עננה מעל לראשי ששואלת מה הסיבה שפרט למפגשי אוטובוס ושיחות דרך מראת הנהג שלך אל המושב הזה שבדיוק מאחורייך - מה הסיבה שלא יזמת יותר?

פעם אחרת הפתעת אותי כשהכנת לי מקבץ שירים

יום אחד דיברנו על הזמר לו ריד, שיר שלו שמאוד אהבתי, ולפני שירדתי הוצאת פתקית קטנה ורשמת לי. רק את שם השיר. ופעם אחרת הפתעת אותי כשהכנת לי מקבץ שירים ומסרת לי על דיסק און קי. קראתי לתיקיה במחשב "אגד".

היתה לנו הופעה, הזמנתי אותך. כשעליתי על הבמה והאורות האדומים-צהובים טיילו לי ולחברותיי על הגוף והפנים, תהיתי אם אתה שם, בין הראשים הכהים שאני בקושי מישירה מבט אליהם. באותו ערב במקרה ראיתי אותך והבנתי שלא היית בהופעה. היית מאחורי ההגה והצטרפתי אליך לנסיעה קצת יותר ארוכה, מאריכה לי טיפ-טיפה את הדרך, ובלבד שנראה את השקיעה יחד מבעד לחלון אוטובוס.

משהו היה עצוב בך. פעם ניסיתי לגשש ולדלות פרטים, אבל שמרת על הפרטיות שלך. ביקשת "בלי מילים" נדמה לי, בדרכך המעודנת, ולגמת מכוס הקפה שהיתה מונחת לך בצד.

לא ידענו את השמות אחד של השנייה, וזה כאילו גם לא היה רלוונטי. יום אחד עלה אחד מקשישי העיר וקרא בשמך. צחקנו, ואז כבר אמרת לי שעכשיו זה לא פייר. נכון, לא פייר.... כמה ימים אחר כך עליתי לאוטובוס ואמרתי את שמי. מעייפות אותי מסכות כאלו.

היום היה לי קר בבוקר. ישבתי בתחנה עטופה עם ז'קט, הראש שעון לאחור. האוטובוס הגיע, והנה אתה. אתה אומר לי "זימנתי אותך", ואני מחייכת. השיחה זורמת במורד הירידות של חיפה. אתה שואל מה חדש, אם הכל שגרתי, ואני עונה שאת המצב השגרתי אנחנו בקושי יודעים.

ואז העצירה האחרונה של האוטובוס. התמהמהתי לשנייה, התקרבתי למדרגות היציאה אחרי שני המבוגרים שירדו לפניי, ופתאום ניגש צעיר, אומר לעברו של הנהג שלי – "מה נשמע? מגיע לך מזל טוב". ואני, במדרגה האחרונה, שומעת את הנהג שלי עונה בחטף: "כן, כן", כן מהיר כזה, שכאילו מבקש - כן, אל תדבר על זה עכשיו. וכשהרגל שלי ניתקת מהמדרגה האחרונה של האוטובוס אני שומעת אותו אומר: "ילד שני, נכון?".

כיתבו לי