תוכנית כבקשתך

פלאן בי הוא חוליה טבעית בשרשרת של איימי-דאפי-אדל, הגבר הראשון שמצטרף בטבעיות לליגת העל של הרטרו-סול הבריטי באלף הזה. האנגלים תמיד היו משוגעים של סול, אבל אחרי שנים של דומיננטיות נשית בתחום, פלאן בי מביא סוג נוכחות קולית שכנראה לא נשמעה בבריטניה מאז רולנד גיפט, סולן ה-Fine Young Cannibals, ששיגע את האנגלים בשנות השמונים.

האלבום החדש של פלאן בי. מהנמכרים ביותר באנגליה השנה

אלבום הבכורה של פלאן בי דווקא נשמע אחרת. "מי צריך מעשים כשיש לך מילים" הציג אותו ב-2006 כאמן גריים והיפ-הופ קשוח, עם שירים שעוסקים, למשל, בנער בן 14 שאונס ורוצח את קורבנותיו. בינתיים, הוא נע מההיפ-הופ המובהק למחוזות הסול, והאלבום The Defamation Of Strickland Banks הוא בעצם פסקול נלווה לסרט קצר באותו שם שפלאן בי כתב וביים ומככב בו.

הוא כבר שיחק בתפקידי משנה בסרטים Adulthood ו-Harry Brown, ובמהלך השנה מתכוון לביים את סרטו הארוך הראשון. הסרט והאלבום הנוכחיים מדברים על זמר סול שנכלא בשל עבירה שלא ביצע. ואפרופו סול, פלאן בי טוען שבעתיד ימשיך לשמור בקנאות על נאמנותו לחירות סגנונית. לדבריו, אלבומו הבא שכמעט כולו כבר כתוב יתבסס ברובו על רגאיי ודאב-סטפ.

אבל מה שיותר עקרוני בנוגע אליו הוא אסטרטגיית הפעולה שלו. פלאן בי אומר שאם הפעם האלבום יצא ראשון והקדים במעט את הסרט הקצר, הרי שבסיבוב הבא יעבוד הפוך: קודם הסרט ייצא למסכים, ואז יתלווה אליו האלבום.

פלאן בי. לא עוד אמן היפ הופ קשוח (צילומים: Gettyimages) 

תולדות הפופ עשירות כמובן בדוגמאות לאנשים שניהלו קריירות מקבילות של שירה ומשחק, כמו למשל כוכבי העל פרנק סינטרה ואלביס פרסלי וברברה סטרייסנד. אבל החל מעידן הרוק של שנות השישים, כשהשתנו מעמד ותדמית הזמרים ממבצעים בלבד ליוצרים ולמי שאמורים להציג תלכיד ברור בין אישיותם לבין עבודתם, היו רק בודדים שבאמת התנהלו בטבעיות בין שני התחומים במקביל.

הדוגמה הבולטת היא כמובן דיוויד בואי, שלמד פנטומימה ומשחק עוד הרבה לפני פריצתו הגדולה כמוזיקאי. עשרות אחרים, ממדונה לטום ווייטס, מסטינג לקווין לטיפה, מבריטני ספירז לאייס קיוב, זגזגו על המסך בין הופעות מזעזעות בסרטים לבין שנים בהן קריירת המשחק פיצתה עבורם על ההיחלשות המוזיקלית.

אלא שפלאן בי פועל מלכתחילה בשני הערוצים במקביל, ולא רק מבחינת היכולת לבטא את כישרונו, אלא גם ברתימת השילוב ביניהם למיזוג ולהעצמה של החזון האמנותי שלו. זה מעניין ומקורי, ואם סרטיו טובים כמו האלבום החדש שלו, שווה בהחלט לראות אותם.

The Defamation Of Strickland Banks הוא אלבום הרטרו-סול המוצלח ביותר מאז האחרון של רפאל סאדיק האמריקני.שהיה מחווה עכשווית משובחת למורשת מוטאון. פלאן בי מתמחה במיוחד בפאלסט משגע נוסח אחד מהאמנים הכי בולטים בחברה האגדית ההיא, סמוקי רובינסון, ובשיר הנהדר "Welcome To Hell", הוא אפילו מתקרב לאיכויות שירה סם קוקיות.

חלק מהיופי כאן הוא שפלאן בי אמנם כותב ומגיש נהדר שירי סול טריים, אבל לרגע לא שוכח גם את השורשים שלו דווקא בזרמים יותר עדכניים. עוד שיר מצוין, "Stay Too Long",

מתחיל כמו להיט קצבי של רובינסון, עובר לאנרגיות של סול בריטי לבן נוסח הג'אם של פול וולר, משם זז לרטרו-פופ גיטרתי א-לה לני קרביץ ונסגר עם אנרגיות היפ-הופיות כשל הביסטי בויז.

אבל התכונה הכי בולטת ומרהיבה ומתגמלת באלבום הזה היא שהרבה מעל ללקטנות ולצטטנות ולהשפעות, מזדהרת כתיבת שירים ברמה בלתי רגילה. שירים שקצת כמו אלו של איימי ואדל ודאפי יודעים לנפץ את מרבית המחיצות המבדלות של סגנון חיים וטעם וגילאים ואופנות שמפלגות את שפת ותרבות ואוהדי הפופ.

לא פלא שכמי שמדבר כמעט לכולם, האלבום של פלאן בי הוא מהנמכרים ביותר באנגליה השנה. מי שבאלבום הבכורה עוד כונה "אמינם הבריטי" ואחרכך הוציא על הדרך שני אלבומי מיקסטייפים, מצליח כבר באלבומו השני להפוך לכמעט מוסד בכל בית בריטי. השינוי הסגנוני הזה, אגב, לא עבר בשלום אצל חלק מהמבקרים. כמה טוקבקים אפילו האשימו את המבקר של ה"גרדיאן" בכך שאי הסובלנות שלו כלפי זכותו של אמן להתנייד בין סגנונות היא סוג של גזענות הפוכה כלפי הזמר הלבן עם הפאלסט השחור הנהדר.