היתה לי הזדמנות אחת להחזיר אותה, אותנו
הנה, דמותה העומדת מולי וצלליתה המוכרת מסירה את האבק מבגדיה. נראה שהיתה מבולבלת לא פחות ממני להיתקל בי שוב לאחר הפעם האחרונה שנפרדו דרכנו. היא רק נעצה מבט בעיניי, מבט ששידר לי את כל הכעס שצברה במהלך המסע שהוביל אותנו לאותה הנקודה. אחרי הפרידה, סיפור לשבת
בפעם האחרונה שנפלתי אל צומת המנהרות בתחילה הכל נראה אותו הדבר. מן הסתם בשלב ההוא כבר התרגלתי למציאות בה אני מתעורר כשכאב חד בגבי ועייפות נוראית מתחננת שאעצור קצת ממסע זינוקים האינסופי שאני עורך בחיי.
קמתי מיד, יודע שבכל רגע ינחתו לידי בני אדם נוספים שימנעו את צלילוּת מחשבתי. התחלתי לסקור את הסביבה: מנהרות חצובות בסלע, ובפתח כל אחת מהן כיסוי שחור העוטף אותה כמו דלת סתרים. במרכז החדר ניצב שעון חול המזכיר לי שהזמן אינו לצדי.
בעודי מלטף את הכיסויים השחורים חשתי לפתע לחץ. ידעתי שאין לי די זמן ועלי לקרוע את אחד הכיסויים אל מנהרה שתשאב אותי אליה, אבל נסיון העבר שלי כבר לא התייחס עוד אל אותו מסע חשוך כאל הרפתקה. התעייפתי מהמשחק בו אני לכוד כבר תקופת חיים שלמה, אבל יחד עם זאת ידעתי שאינני מכיר אף מציאות אחרת.
צליל חבטה מלווה בזעקה הרתיע אותי. מולי ראיתי אדם נמוך עם שיער בהיר בחליפה אפורה, שנפל גם הוא מאותו הפתח. כאחוז תזזית התרומם, וכאילו אינו מבחין בי פתח בריצה אל עבר אחד הכיסויים. גופו הקופץ אל פתח המנהרה קרע את הבד השחור. מפץ אור גדול הותיר רק שקט מאחוריו. נותרתי שוב לבדי.
עכשיו ידעתי שברגע בו תסיר כף ידי את הכיסוי מפתח אחת המנהרות לא תהיה עוד דרך חזרה. התחלתי לצעוד במעגלים, בהליכה עצבנית, מלטף את הקירות ומתקשה לנשום מכמות האבק שבאוויר. ניסיתי לחשוב על כל המקומות בהם עברתי עד שהגעתי לנקודה זו. נראה היה שהניסיון שצברתי בכל אותם המקומות לא לימדני דבר. בדיוק ברגע שעמדתי לקבל החלטה נשמע צליל חבטה עמומה.
ברגעים של החלטה פעמים רבות גובר הפחד על ההיגיון. דווקא ברגעים בהם האפשרות ניתנת בשלמותה הרעד בידיים והקיפאון שבנפש כאילו גורם לישות אחרת לקחת את המושכות לידיה ולבחור בדרך אל עולם בו מתעורר אדם ומשחק לפי כללים שאינו חפץ בהם.
כשהזיכרון נמוג, לפתע הרע נשכח
עוד מבט:
קופאים מרוב פחד ומפספסים את הרכבת
מירב רזניק
אתה בסכנת חיים - אתה בורח. א"ב של ההישרדות בג'ונגל החיים שלנו. אפשר ללוות את הבריחה בצעקה, בטונים ובעוצמות משתנות, אפשר לאלתר בין "הצילו!" לבין ל"שמישהו יעזור לי!" ועוד וריאציות. אבל בטח שלא להיתקע ולחכות שידרסו אותך. אם אנחנו לא נשחק את המשחק הזה, הוא ימשיך בלעדינו
ברגע הפקודה, אותו שבריר שנייה בה נשמע קול הזועק בטון תקיף את העומד להיעשות, נוטה ההיגיון להתעוור, לתת לרוח לסחוף את הגוף אל מקום לא ידוע. לפעמים קורה הדבר בגלל החשש מפני אחריות. לעיתים רחוקות יותר, כשהזיכרון נמוג, לפתע הרע נשכח והרצון להחיות דבר שאיננו עוד מצליח לתעתע במציאות.
כשמשחקים שנים מגלים עד כמה העולם הוא מקום קטן, ולפעמים גם אלה הבוחרים את דרכם אל עולמות רחוקים נפגשים שוב כשמתחילה מערכה חדשה.
והנה, דמותה העומדת מולי וצלליתה המוכרת מסירה את האבק מבגדיה. נראה שהיתה מבולבלת לא פחות ממני להיתקל בי שוב לאחר הפעם האחרונה שנפרדו דרכנו.
התקרבתי אליה והצטערתי שכך אנחנו מתראים שוב לאחר כל הזמן הזה, שהזיכרון האחרון שלה ממני יהיה דמותי החבולה והמאובקת, כשהבלבול עוטף כל פינה בתודעתי. התקרבתי עד שיכולתי להרגיש את נשימותיה. היא רק נעצה מבט בעיניי, מבט ששידר לי את כל הכעס שצברה במהלך המסע שהוביל אותנו לאותה הנקודה בה אנחנו ניצבים זה מול זה.
רציתי לנשק אותה, אבל פחדתי
ידעתי שהזמן שלנו מוגבל, שאם לא ננצל את הרגע יבחרו האחרים את הדרך בשבילנו. חשתי שאין לי די זמן להביע במילים את הגעגוע שצברתי כשהייתי בנפרד ממנה. ליטפתי את פניה והיא נרעדה קלות. רציתי לנשק אותה, אבל פחדתי. אחזתי בידה, אבל היד נשארה רפויה תחת אחיזתי, לכן עזבתיה לאחר מספר שניות. היא התרחקה ממני מבלי לומר מילה.
"היית חסרה לי", אמרתי. לא הצלחתי להגיד דבר אחר, ושלוש המילים האלה היו תמצית האמת עבורי, אולי גם סיכום חיי עד לאותו הרגע.
היא הסתובבה אלי בבת אחת, ויכולתי לראות דמעה זולגת על לחיה. היא התקרבה אלי במהירות, ולרגע פחדתי, אבל הפחד נמוג בן רגע כשידיה עטפו את גופי וחיבקו אותי כך שלמשך שניות ארוכות שכחתי היכן אני נמצא, שכחתי ששעון החול אינו עוצר לרגע. לא שלטתי בתחושותיי, הרגשתי שאני רוצה לבכות ולצחוק גם יחד, ולרגע קטן פחדתי שזו ההרגשה כשמאבדים את השפיות.
אחזתי את פניה בשתי ידי ונשקתי לה, נשיקה שיכולה היתה ללוות את שנינו בכל יום ויום, אלמלא העובדה שבצומת אחר, כשניתנה לי ההזדמנות, בחרתי להסיר את הלוט דווקא מכיסוי אחר, להישאב למקום אחר.
"לא עבר יום בו לא חשבתי עלייך", לחשתי אל אוזנה. היא רק הניחה את ראשה עמוק בשקע הכתף שלי ונתנה לי לחבק אותה חזק.
"אתה צריך להיות בלעדיי כדי להבין שנועדנו זה לזו?"
"האם תאחז בידי כשאבחר במנהרה?" שאלה, ולרגע העבר היכה בי שוב. פחדתי. ניסיתי לחשוב מה טוב עבורי ומה נכון ואיך אפשר להרוויח זמן, אבל נראה שההשתהות של תשובתי גרמה לה להבין שדבר לא השתנה בי.
היא הדפה אותי ממנה בשתי ידיים והתרחקה ממני בהליכה איטית לאחור. יכולתי לראות בעיניה שהפצע שבליבה מעולם לא נרפא.
"אתה צריך להיות בלעדיי כדי להבין שנועדנו זה לזו?" שאלה אותי כשהיא אוחזת בד שחור בידה. ואני, שמעולם לא ידעתי כיצד להתנהג, קפאתי על מקומי באותן שניות ספורות בהן הבזק אור היכה בעיניי וריח האבק נישא בחדר כשנותרתי לבדי בצומת המנהרות ההוא.
ברגע של טיפשות, קפצתי אני אל מנהרה אחרת. חשבתי שאם הגורל ירצה הוא ידאג שניפגש בדיוק באותו הצומת בבוא היום. וכשיגיע היום, בוודאי אתהה מדוע הפגיש אותנו כבר קודם לכן, ומדוע אני לא הצלחתי לעשות דבר.
לפנייה לכתב/ת 
ברגעים של החלטה פעמים רבות גובר הפחד על ההיגיון
צילום: ויז'ואל/פוטוס
מומלצים
