גילתה את אמריקה!

לקראת הסוף התברר מהו ההבדל המשמעותי בין אמריקנים לבין ישראלים. "הם (האמריקנים) אוהבים מצחיק", היא מסבירה לצופים בקטע סטנדאפ, "הם לא קהל איכותי כמוכם שצוחק מכל חרא".

לכבוד העונה החדשה איפסנה עדי אשכנזי את הטוסטוס וטסה לארצות הברית, ועל פי התסריט המופרך של הפרק הראשון היא מתאווה לכבוש את אל איי בכישוריה הקומיים למרות האנגלית המחפירה וחוסר ההבנה הטוטאלי במי נגד מי שם.

"מה זה השטויות האלה". הדמות לא מתפתחת (צילום: אלדד רפאלי)

חמושה באמרגן סליזי ובמשפחה מארחת שמדגימה מרצונה כל קלישאה אפשרית על הישראלים המצליחים, היא מניידת אל המסך לחלל אוסף של אבחנות משומשות, יד שלישית ולא מרופא, כגון – קשיי תפיסה האמריקאים האלה, כל הבתים האמריקאים נראים אותו דבר בול כמו בסדרות, הכל כאן גדול מדי, יש יותר מדי חקייני אלוויס בעולם, כל הנשים בלונדיניות ומשופצות-קוסמטית ודומות זו לזו, ישראלים מגיעים לכאן כדי להסתדר, להתקמבן ולתחמן, והכיף ב"עגלות" – עבודה בקניונים – הוא שאפשר לעשות כסף שחור. אה, ושקיות הזבל "ניקול" קרויות על שם ניקול קידמן. מאיפה זה מגיע? מאמא של אשכנזי שצופה בבתים של עשירים ומפורסמים, כמו קידמן, ושואלת מי מנקה שם. אז אשכנזי מסבירה לה שזו קידמן בעצמה, וככה נולדה בדיחת שקיות הזבל, שכאשר היא מלווה בצחוקים מוקלטים מקופסה, צריך הצופה לשאול את עצמו מי הוא בכלל: קהל איכותי שצוחק מכל זבל, או קהל זבל שלא צוחק?

לבעלי דמיון מוגבל בלבד

יוצרי "מה זה השטויות האלה" מאוהבים בפורמט, וקשה לדון אותם לחובה על כך, שכן הוא הצלחה מוכחת. בעצם, עוד מימי המשימות התמוהות שאליהן נשלחה אשכנזי עת הפציעה לתודעה בתוכנית האירוח של יאיר לפיד. המשימה נותרה כשהיתה: זיהוי המגוחך והנלעג בסיטואציות ישראליות נפוצות – חתונה, צבא, בית מלון באילת, רדיפה אחר הרוחניות, החלום על איכות חיים ביישוב קהילתי הם רק כמה מן הנושאים שטופלו עד כה. אשכנזי מלוהקת בתפקיד כפול: היא גור הפילים בחנות החרסינה, מנתצת מיתוסים בגמלוניות ובוולגריות לא פחותים משל מושאי הלעג שלה, אלא שהיא, כמובן, משחקת – ומי שמשתף איתה פעולה תמיד ייראה על המסך נלעג מכפי שהוא באמת.

הצרה הגדולה של הפורמט ושל הכותבים איננה עצם האהבה לפועלם, אלא עודף האהבה. הם פשוט מכורים לו עד כדי כך שאשכנזי אינה יכולה להתפתח לכלל דמות קומית משכנעת ומעניינת יותר, כי אף אחד לא מוכן להזיז אותה מן המשבצת הרווחית עליה היא עומדת כעת ולהעניק לדמותה אפיון קצת יותר משמעותי. במקום זה, לוחצים. כל הזמן לחצו בפרק הראשון: הפואנטות היו לחוצות, הסיטואציות היו צפויות מאוד, התסריט התכתב עם בעלי הדמיון המוגבל ביותר שבקרב הקהל האיכותי (בגרסת אשכנזי), ואפילו להם, נדמה לי, לפעמים היה קצת קשה לצחוק.

אשכנזי הרבתה לצעוק את תובנותיה ומרחה על עצמה חיוכים ענקיים מדי ולא משכנעים במיוחד, ומכונת הצחוקים עבדה בפול ווליום, וכושר השכנוע שלה הלך ופחת באופן מבהיל לאורך הפרק. המכונה נעצרה רק לכבוד מפגש עם מנחם זילברמן, שהיה פעם האיש הכי מצחיק בישראל וכעת הוא נוהג בוואן - הוואן יקיר לי אפרים, הוא קורא לרכב שלו - ומדריך סיורי תיירים מישראל. אולי זהו סופו של סיפור שמתחיל באהבה עצמית גדולה מדי, ואולי זה מה שקורה לקומיקאים שההצלחה לא מאפשרת להם לגדול.