מורה לחיים

ניגוסיה וואטאטו עבדו בחופש הגדול בשוק רמלה כדי שיהיה להם כסף לציוד לבית הספר. הם בני שמונה, בפתח כיתה ג'. המחנכת שלהם אומרת להם "איזה מתוקים אתם, כל הכבוד". ואחר כך נאנחת: "החיים לא פיקניק".

"המורה אירנה". נלחמת על קיומם של הילדים (צילומים באדיבות ערוץ 8)

ברוך בואכם לעולמה של "המורה אירנה", גיבורה אלמונית במלחמת הישרדות גדולה מדי: בין בתי הרכבת והשיכונים שנבנו בלי אהבה, בין בני האדם שהגיעו הנה כעולים ומזמן איבדו את התקווה, הממלכתית והפרטית גם יחד, לעתיד טוב יותר. בין ילדים שזורקים כיסא על המורה לבין אלה שמגיעים הביתה שמחים, כי המורה הצליחה לארגן עבורם שקית של תפוחים. היא חיפשה גם סנדוויצ'ים שנשארו מארוחות המורים, אבל לא היו. והיא התנצלה בפני הילד.

26 תלמידיה של המורה אירנה מתחילים את חייהם במערכת החינוך הרחק מכל קו זינוק אפשרי, ועד כה דשדשו בקושי בין מסתרי הקריאה לנפלאות החשבון, והנה - בסרט מינורי, רגיש ויפהפה של איתמר חן, ששודר אמש (שבת) בערוץ 8 ופתח את פסטיבל "דוקאביב", יש להם אור בעיניים, והוא נוגה עליהם ממקום בלתי צפוי: עיניה הטובות, האוהבות, של מורה קשוחה, דעתנית וחמורת סבר, שמתעקשת להילחם על עצם קיומם של הילדים האלה כבני אדם ראויים לכבוד. היא מעזה לעשות את כל זה במבטא רוסי כבד, שמיד מעלה עוד סטריאוטיפ אודות "חינוך סובייטי".

לצמוח מתוך הקושי

הסרט הוא מסע של ניצחון קטן בין סטריאוטיפים קשים: רבים מהורי התלמידים שמעו שהמורה אירנה מפחידה, והיא צריכה להוכיח להם שאין לה קרניים. "אמא כל כך דאגה שהרוסיה תרצח את הילדה הזאת", היא אומרת לתלמידה אחת תוך כדי חיבוק אוהב. הורים לא ממהרים להשתכנע או לשתף פעולה. חלקם נראים כבויים ושבויים בתלאות החיים עד כדי כך, שהיא מזכירה להם את תלאותיה שלה: אלמנה, מפרנסת יחידה, אם לילד קטן בעצמה, בלי משפחה או סביבה תומכת.

אירנה בפעולה. פתאום עוד ילד פורח

מתוך הקשיים הללו צומחת מחויבות עצומה ל-26 הילדים שלא מבינים מה נפל עליהם. היא תובעת כבוד, אחריות, הישגים ורצון להצטיין, והיא תישאר עם הילדים האלה יום יום אחרי שעות הלימודים כדי לוודא שכל אחד ירכוש מיומנויות מובנות מאליהן לילדים שגורלם שפר עליהם.

וכן, מדי פעם היא נשברת ובוכה. ומתעשתת שוב ושואלת את חניכיה מה ירצו להיות כשיהיו גדולים, וכשמולגאטה אומר "אני רוצה להיות מורה", היא מבהירה לו שיהיה מורה מעולה, כי הוא אוהב ילדים, אחראי ומסור ואוהב לעזור, ופתאום עוד ילד פורח.

ים של אהבה

הם פורחים גם במפגש הראשון של רובם עם הים. כיתה ג', ילדים בישראל, ועדיין לא ראו ים: הנה העוני והפער מתורגמים לייאוש שלוכד גם את הצופה הציני ביותר, אבל אירנה לא מיואשת, מפני שהיא יודעת היטב שאין ברירה, ואת הילדים צריך להציל בעבודה קשה יותר מכל מה שאתם מתארים לעצמכם כשאתם רוטנים על איכויות החינוך בישראל.

נדמה לי שמלכתחילה יומרותיו של הסרט הזה היו צנועות מאוד, ואולי משום כך התרחש בו נס קטן. במקום כתב אישום חברתי חמור אבל צפוי, הוארו כאן הפינות האפלות של היום-יום בשכונה קשה דרך דמותה של אישה שלא מטייחת כלום.

 היא מדברת על עוני וגזענות, חוסר סיכוי ואלימות, והיא מדברת על זה עם חניכיה בלי לברוא עבורם מציאות ורודה ובדיונית. עוד חמישים אלף מורות כאלה, והכל ייראה טוב יותר.

בלי לזייף אמפתיה במניפולציות של עריכה, בלי להפוך את הגיבורה לנחמדה יותר וקלה לעיכול, הצליחו יוצרי "המורה אירנה" ליצור סרט קטן, חשוב ומצוין. כבוד השר גדעון סער, צפית? כי אם לא, ההפסד כולו שלך, ושל כולנו.