ללמוד מהחרדים: יש מחיר לאלימות

לא אחת כשעולה לדיון הדרך הדתית-לאומית ה"פשרנית" אל מול הדרך הווכחנית והלעומתית של חלק מאנשיה, טוענים נגד הפשרנים – "ראו כמה מצליחה דרכם של החרדים. הנה, כשהם רוצים תקציב הם מקבלים, כשהם רוצים שמשהו לא יקרה כמו סלילת כביש על קברים וכדומה הם משיגים, בואו נלמד מהם". תפיסה זו יש בה הרבה זוהר, יש בה הרבה מן התקוות והמחשבות שגורמות לברק בעיניים (של נוער בעיקר), אך אירועי השבועות האחרונים מלמדים על המחיר של תפיסה זו ועל הבעייתיות שלה.

אדגיש, אין בלבי ולו לרגע שמחה לאיד לציבור זה. אני חושב שנעשה להם עוול גדול, ורוב הציבור שיוצא נגדם עושה זאת לא ממניעים טהורים. אותם חילונים הזועקים כיום בפה גדול נגד החרדים, נתנו להם הרבה מהדברים שהם זועקים עליהם כשהיה להם נוח. ובכל זאת – יש מחיר ללעומתיות. יש מחיר לאמירה שאני כציבור דואג לעצמי ותו לא. יש מחיר לעבודה באלימות.

צא וראה. כמעט מעולם לא באו בטענות לרב פירר, לארגונים כמו זק"א ו"הצלה" ועוד רשימה ארוכה של גופים מעין אלו מאחר שהם אינם סקטוריאליים, לא דואגים רק לעצמם ואינם עובדים באלימות. הזעקה קמה על החלוקה בנטל הצבא, על החלוקה בנטל הכלכלה ועוד רשימה של דרישות שהמכנה המשותף להם הוא היבדלות של חברה מסוימת משאר הקהל ושימוש בכח (פיזי או סחיטה פוליטית).

את השיעור מהחרדים יש ללמוד: יש מחיר להיבדלות. יש מחיר לאמירות בנוסח "אין להחזיר שטחים ולא משנה מה הציבור חושב", יש מחיר לאמירה "אני אשב בכל מקום בארץ ישראל או אבנה היכן שבא לי, ולא משנה מה המחיר שהציבור ישלם" יש מחיר לתפישת "תג מחיר" הכוחנית והאלימה. לא רחוק היום שבו הציבור יאמר "עד כאן! אני לא מוכן לשלם את המחיר של הציבור ההזוי הזה, אני לא מוכן לשלוח את החיילים שלי להגן על מי שמתנהג אליי באלימות".

בלי תנאים

אפשר להחליט שארץ ישראל שווה את המחיר ועל כך אנחנו נאבקים גם במחיר הוויתור על העם ותמיכתו. בעיניי זו הכרעה שאינה מתיישבת עם תפישת

העולם הדתית-לאומית, שרואה עצמה קשורה לעם ללא תנאים מוקדמים. 

אפשר גם להכריע אחרת. אפשר להכריע שאנחנו לא נותנים לכוח להכריע ורואים עצמנו כמי שבתוך עמו הוא יושב, והכרעת העם מתקבלת על ידנו בדרך שבה מקבלים הכרעות בעם – הפוליטיקה. בדרך זו אנחנו מכריזים שאנחנו לא סקטוריאליים, אנחנו מראים שאנחנו חלק מהעם, גם כשזה לא נוח (כן, היו ימים שזה היה נוח, אחרי ששת הימים).

השבוע חגגנו את שבועות. במהלך ההליכה במדבר יכול היה משה רבנו לבחור בדרך האלימה, לתת לקב"ה להשמיד את העם ולבנות את עם משה ההולך רק בדרך השם ולא סוטה ממנה, אך משה לא עשה זאת. זה הזמן לחזור ליסודות ולהבין שארץ ישראל ותורת ישראל נקנים על ידי עם ישראל כולו ולא רק על ידי עם משה.