מטאליקה ואני: הסיפורים הזוכים

השירים שמזכירים מי אני

מטאליקה עבורי מעבר למוזיקה היא סיפור חיי דרך השירים. נקודות זמן טובות ורעות שאני יכול להזכר בהן בלחיצה על פליי ועצימת עיניים. עם השנים אני זוכר אירועים ותקופות. קשה יותר להיזכר בתחושה שהרגשת ובשביל זה יש את מטאליקה.

• מטאליקה בדרך לישראל - הסיקור המלא
  

את מטאליקה הכיר לי חבר בשנת 88', בגיל 13. בתור ילד חסר ביטחון שכעס על כל העולם, השירים של מטאליקה היו מפלט. הקשבתי שוב ושוב לאלבום "Kill 'Em All" והבנתי שאני לא לבד. הכעס, הזעם והאכזבה הם דרך החיים של רבים כפי שג'יימס הטפילד ידע לבטא כבר אז בשנות ה-20 שלו. שמעתי את "No Remorse" ואת "Seek And Destroy" וחיכיתי כמו בשיר לרגע שהכעס ימצא את יעודו וידי תהיה על העליונה. לא את כל המילים הבנתי, אבל התחושות וההזדהות היו חזקות ממילים.

ברגעי משבר יכולתי להקשיב לשירים כמו "Fade To Black" או "Sanitarium". מילים של אובדן, מילים של כאב אבל גם של כח והמשכיות כנגד הסיכויים. השיר

"The Unforgiven" הנפלא, שמדבר על הילד שגדל, מתבגר ומת ללא אפשרות להגשים את עצמו. בזכות מטאליקה התחלתי לנגן בעצמי, צעד שמלא את חיי מאז ועד היום.

בגרתי, ארזתי תיק ויצאתי לדרכים. בהתחלה כמטייל צעיר ואחר כך כאיש עסקים. "Wherever I May Roam" ו-"Turn The Page", שירי הנדודים, ליוו אותי בכל מקום בעולם. הקפדתי לשמוע אותם בדרכי לכל מדינה חדשה, בכדי להתגבר על הבדידות של בתי מלון ופגישות ארוכות במקומות בהם לא הכרתי איש. חשבתי על האהבה שבחיי ושמעתי את "Nothing Else Matters", שיר הגעגועים שלעולם לא יפסיק לרגש.

אני זוכר איפה הייתי בכל פעם שמטאליקה הוציאה אלבום חדש. זוכר את ההתרגשות של הכנסת הדיסק בפעם הראשונה לנגן וההמתנה לצליל הראשון. ידעתי שמכל אלבום יתווספו שירים חדשים לפלייליסט הפרטי שלי, אותם שירים שיזכירו לי מי אני ואת עברי. נקודות זמן שתמיד אוכל להיזכר בהן.

הטפילד. ידע בגיל 20 לבטא כעס ואכזבה (צילומים: Gettyimages) 

והיום, יותר מ-20 שנה לאחר מכן, אני לא אותו אדם, אבל האהבה נותרה. אני היום באמצע שנות השלושים, חי עם בת זוג ומגדל ילדה בת ארבעה חודשים. כאשר אני מנגן ומשמיע לה את השירים של מטאליקה, אני עדיין מרגיש את התחושות של אז. אבל היום אני עושה זאת מתוך תחושת כח ואושר. אני רואה ומרגיש את חיי, את הקושי שהיה אבל גם את השמחה על חיי היום. אני נזכר בכל המקומות שראיתי והאנשים שפגשתי ואיתם חלקתי את האהבה לארבעת המופלאים. איך אפשר שלא לשמוח כאשר הילדה שלי מחייכת בכל פעם שהיא שומעת את "Master Of Puppets"?

אני אהיה שם בהופעה, שני כרטיסי זהב, לי ולבת זוגי שגם היא נדבקה דרכי באהבה למטאליקה. 1000 ש"ח לכרטיס ושווה כל אגורה. כמה הזדמנויות בנאדם מקבל להיות שוב ילד חסר אחריות לשעתיים? בלי לחץ של עבודה, ילדה או דאגה לעתיד. רק הלהקה והשירים שמלווים אותי כל חיי וכנראה ילוו לנצח. (איתי סימפסון)

להיות מטאליסט בנאירובי

מוטה ברת', סה וואלי וואלה! "מה זה, הוא שר בשוודית?" שאלתי את שרמיט, הידוע בכינוי קרמיט, חברי ההודי-קנדי. "לא", הוא ענה לי זה ברצינות תהומית "אני חושב שהוא דני או משהו". כך התחיל הסיפור שלי עם מטאליקה ב-1990.

גדלתי בקניה, מקום שאז לא היו בו חנויות תקליטים, MTV, תחנות רדיו (חוץ מהמקומיות בשפה המקומית) ושום גישה ממוסדת למוזיקה מהסוג שהתחלנו להתעניין בה. הגיל היה 15, הפרצוף התמלא בפצעי בגרות והשיער הלך והתארך, כי ככה הולכים המגניבים שמנגנים על גיטרות. עד אז הדבר הכי קרוב לרוק כבד שהכרתי היה "Still Loving You" של הסקורפיונס, ו-"You Give Love A Bad Name" של בון ג'ובי, שמבחינתי היו מופרעים עם שיער ארוך, מכנסי עור ואיפור. הדבר הכי נועז שהיה באוסף הקסטות שלי היה דוראן דוראן.

שרמיט התחיל להסתובב עם החבורה הקולומביאנית, שהיו הכי מגניבים בסביבה. הם עישנו, היה להם שיער ארוך והקשיבו לרוק כבד. אחד מהם נתן לשרמיט קלטת עם ארבע שירים, שהולכים מהקל אל הכבד. בקלטת היה את "Motorbreath" השיר הראשון ששמעתי של מטאליקה, והיא מבחינתי היה שיא האקסטרים. אז שכנעתי את עצמי שאם אני אוהב את השירים של "איי סי די סי" ו"איירון מיידן" שהופיעו גם בקלטת, אז חציתי בבטחה את הגבול האסור לעולם הרוק הכבד, ומזל שאני לא אוהב את השיר של מטאליקה, כי זה כבר יותר מדי, זה כבר העולם האסור. אבל לאט לאט זה צמח עלי. בכל פעם ששמתי את הקסטה בווקמן באוטובוס העתיק שקרטע לכיוון בית הספר האנגלי בו למדנו, חיכיתי לשיר של מטאליקה.

לא היה איך להשיג מוזיקה. הדרך היחידה היתה ברשת החברים הלא וירטואלית בקהילת המטאל הקטנה שהצמחנו בנאירובי. ישראלים, אנגלים, הודים, נורווגים וצרפתים. כל אחד שגר עם ההורים שנסעו מעבר לים מדי פעם שלח רשימות של קלטות לקנות ולהביא, וכשהייתה מגיעה קלטת חדשה, איזו חגיגה.

קלטת מטאליקה הראשונה שלי דווקא הועתקה מתקליטים. בצד הראשון היה "Kill 'Em All", ובצד השני "Master Of Puppets". מעולם, בהיסטוריה של הקלטות, לא נטחנה קלטת אחת כל כך הרבה. דווקא בארץ, בגיל 16, באוטובוס הלילי לאילת, במהלך חופשת הקיץ, באמצע "Seek And Destroy", הקלטת האהובה שלי נכנעה ונפחה את נשמתה בבליל ארוך של סרט מגנטי ונוצץ. מאותה חופשה חזרנו הביתה לקניה כולנו עם גיטרות שחורות, כשאני קלטתי מראש את האינפלציה הממשמשת ובאה בגיטריסטים ושברתי את השוק בזה שחזרתי עם בס שחור, וכמובן כל האלבומים של מטאליקה על קסטות.

אבל מה שהיה חסר לנו זה מה שקצת מעבר למוזיקה. רצינו לדעת מי הם האנשים, איך הם נראים, איך נראית הופעה שלהם, איך הם נשמעים כשהם מדברים. במהלך חופשת הקיץ, יום ראשון בלילה היה חגיגה, בגלל תוכנית המטאל ב-MTV, "הדבאנגרס בול". הקלטנו כל פרק באדיקות וחזרנו לקניה עם קלטות וידאו, אותן חילקנו וניגנו שוב ושוב בלי רחם.

ואז הגיעה השנה האחרונה שלנו בקניה. עמדנו לסיים את המקבילה לכיתה י"ב ובעיתון שנשלח אלינו מהארץ נשקפה הידיעה שלא תאומן: מטאליקה מגיעים להופעה בארץ ב-30 ביוני, שבוע בדיוק אחרי הבגרות האחרונה. משימה ראשונה - לשכנע את ההורים לשלוח אותנו לחופשת קיץ מוקדמת בארץ. משימה שנייה - לנצל את רשת ההורים שעל קו ישראל-קניה להשיג כרטיסים.

כמה חודשים מאוחר יותר, פארק הירקון. השיער ארוך והצדדים מגולחים, כמו ג'ייסון הבסיסט. בינתיים, גם הספקנו לנגן כל קאבר אפשרי של מטאליקה על הגיטרות השחורות שלנו. זו הייתה ההופעה הראשונה בחיים שלי. כשהתחילה מוזיקת הפתיחה של "הטוב, הרע ומכוער", טסנו קדימה. אני זוכר בבירור איפה עמדתי. כ-15 מטרים מהבמה, קצת לצד שמאל, בצילו של הר מגברים מאיים.

המוזיקה של "הטוב הרע ומכוער" נגמרה, היתה שנייה של שקט ופתאום הכל התפוצץ. באותה שניה חשבתי שמשהו אולי לא בסדר, שמשהו באמת התפוצץ, שהתרסק עלי מטוס. זה היה פתאומי, חזק, תקף את כל החושים בבת אחת. הויברציות שכל הרמקולים מימיני שלחו לכיווני היו חזקות לפחות כמו הצלילים שהם פלטו, האורות סינוורו בלי רחמים והקהל עלה עלי מכל כיוון. הם הפתיעו והתחילו דווקא עם "Creeping Death". זו הייתה אורגזמה של מוזיקה, וזה המשיך כך שלוש שעות. זו הייתה הפעם הראשונה (ובהחלט לא האחרונה) שבדרך הביתה אחרי הופעה חלפה בראשי המחשבה שהבגדים שאני לובש כל כך דביקים ומסריחים, שאין טעם לכבס אותם, צריך ישר לשרוף.

17 שנים עברו מאז, אפשר להגיד שמאז ראיתי כל להקת מטאל שרציתי, אבל שומדבר לא התקרב לאותו לילה בפארק. ב-99' שוב שמנו פעמינו לכיוון הופעה של מטאליקה. הפעם כבר לא באוטובוס, הפעם באוטו של אמא. עכשיו כבר יש לנו את כל הדיסקים של מטאליקה, הפעם אנחנו כבר שועלי אינטרנט וידעים בדיוק מה צפוי.

כרטיס להופעה ב-99'. פקק בצד הלא נכון של הכביש 

אנחנו עומדים בפקק, בצד הלא נכון של הכביש, וזה לא זז. בצד השני האמפי של ראשון, ואנחנו שומעים את "היהודים" וחושבים באימה שאם שום דבר לא יזוז פה, אנחנו נפספס את העלייה של מטאליקה. אני מסמן בנימוס לזקנה בנתיב ליד שאני רוצה לחתוך, והיא עושה לי "לא" עם הראש. אני חותך בלי היא שתסכים. אנחנו נכנסים פנימה בלי אויר.

לפני ההופעה צחקנו שאנחנו כבר זקנים מדי לבלות את ההופעה ב"מושפיט" ובהתאם לגילנו המתקדם (ממרומי ה-24 שלנו) נעמוד מאחורה ונצפה בנחת, אבל זה לא עובד. מטאליקה עולים ואנחנו נמשכים בלי לרצות או להתכוון בכלל פנימה לפיט. לך תסביר אחר כך לאמא למה יש באוטו שלה ריח של זיעה של אלף איש.

ועכשיו אנחנו קרחים, ויש לנו כרס, אוטו בליסינג וילדים קטנים. בהתחלה חשבנו שנלך בשביל הצחוקים, בשביל הנוסטלגיה, אבל עכשיו, שבועיים לפני, עם הכרטיס שממתין במגירה, כל מה שאני יכול לחשוב עליו זו המנגינה של "הטוב הרע והמכוער" שתתחיל, ומה שזה יעשה לי, ואיך שזה יחזיר אותי ישר לגיל 15. מוטה ברת' סההההה ווואלי וואלללה! (ליאור לב-רן)

ממגה-חנון למטאליקה

המקום: שעות בוקר מאוחרות, כיתה י' בבית ספר בראשון לציון. משתתפים: אנוכי ודן. את דן, למרות שהוא יושב לידי, אני מכיר מעט מאוד. אמנם אנחנו באותה כיתה אבל הוא שייך לחזקים-מקובלים-ספורטאים. ואני? תיכף נסביר איפה אני.

מאז שדן עבר לשבת לידי, אני לא מצליח לקטלג מה קורה כאן. הוא פשוט נחמד אלי. וזה לא רק הוא, גם החברים האחרים שלו, ובעיקר החבר הכי טוב שלו דורון. זה לא שקודם הם היו רעים אלי או משהו, זה היה יותר כמו התעלמות. אני לא הייתי שייך לקבוצת הילדים בטווח הראיה שלהם בכלל, אז לא היתה שם אינטראקציה. ופתאום מעבירים את דן לשבת לידי, פתאום הם נחמדים אלי ופתאום רן אומר לי: "אני ודורון הולכים אחרי בית ספר לקנות תקליטים. אתה בא?"

זה אולי הזמן לעצור ולהסביר באיזה שלב בחיי אני נמצא באותו רגע. איך נאמר זאת בעדינות? מגה חנון? סופר חנון? מין שמנמוך שמנסיבות שזה לא המקום לפרטן מצא את עצמו בכיתה ט' בכיתה חדשה והתחבר שם לאנשים היחידים שהיו מוכנים לדבר איתו. הם היו באמת חמודים, אבל התוצאה של החיבור איתם היה שהפעילות החוץ בית ספרית שלי התמקדה ב...מוכנים? שמיעת מוזיקה קלאסית ומשחקי שחמט. זה כשהיה זמן ולא היינו מתכוננים למבחנים או לומדים יחד.

היינו הקבוצה שקרנה היה עולה רק לקראת מבחן חשוב זה או אחר – כל אחד מאיתנו היה תופס פינה וסביבו מקובצים כל אלה שלא ממש השקיעו את כל כולם בלמידה ושואלים שאלות שעשויות להיות במבחן. מה שמפחיד היה, שאנחנו ענינו וידענו הכל. היינו המגה חנונים של כיתת מגמה פיזיקלית-מתמטית-כימית.

דן ודורון (ושכמותם - לא היו הרבה אצלנו בכיתה) לעומת זאת, להם היה הכל. ספורטאים, נראו טוב, חברות מתחלפות כל הזמן וגם ציונים טובים. חשבתי על זה הרבה מאז ואני לא חושב שקינאתי בהם. לא באמת, אולי זה בגלל שאתה מקנא במשהו שהוא בטווח ההשגה שלך ולי הם נראה רחוקים כמו השמש.

חזרה לחנות התקליטים. "בטח, בטח. מתי?", שאלתי אותם. ודן קרן מאושר. אני לא הבנתי למה הוא כל כך שמח. "אחרי בית ספר בערך בחמש הולך?" הוא שאל. "בטח הולך, הולך מאוד", אמרתי. בלב רצתי ספרינט מטורף אבל אמרתי רק, "מצוין".

מטאליקה בהופעה. כבר לא רק מוזיקה קלאסית (צילום: Gettyimages)

אז הלכנו ביחד. הם דיברו ביניהם הרבה וניסו לשתף אותי וזה אפילו הצליח. הצלחתי לגלות להם משהו ממני שהמשיך למצוא חן בעיניהם. מאוד נהניתי ולא שמתי לב כל כך למה שעשינו. לא שמתי לב שהלכנו לאכול גלידה או שווארמה או פלאפל. לא שמתי לב שנכנסו לחנות תקליטים. אפילו לא שמתי לב שקניתי תקליט שהם אמרו לי שהוא גדול. אמרו אז קניתי. התקליט הראשון של מוזיקה שהיא אינה קלאסית שקניתי, אבל באמת שלא הקדשתי לזה חשיבות. קניתי כדי למצוא חן. זה עבד. הם התרשמו. רק אחרי הרבה שנים שסיפרתי להם את האמת הם הבינו את גודל הצעד.

הייתי בריחוף - ואז איכשהו הגענו אלי הביתה, הסתגרנו בחדר וקשקשנו. דן אמר: בוא נשמע את התקליט ואני מהרתי להסכים. פעם ראשונה שהסתכלתי עליו באמת. ראיתי ציור מוזר של כיסא חשמלי וכל מיני ברקים. התמונה מאוד מצאה חן בעיני. הפעלתי את התקליט וכולנו הפכנו שקטים.

התחילה לה מין מלודיה שקטה וחמודה. גיטרה אקוסטית. ואני חשבתי לעצמי תוך כדי שזה קצת משעמם. ואז זה נגמר. שקט קצר. אני מספיק לחשוב שזה היה קטע מאוד קצר וחושב על לפתוח את הפה ולומר משהו. אני בכוננות אפס ושכשמגיע הפיצוץ שלאחר מכן שנשמע הרבה יותר חזק בגלל שהגברתי, הוא תופס אותי פשוט לא מוכן. אני אפילו לא קופץ בזמן שהריפים והבאסים מפרקים לי את החדר. כל החושים שלי בהתקפה, האוזניים לא מסוגלות להתמודד עם מה שיוצא מהמערכת, הלב דופק כאילו רצתי מאה מטר בפול ספרינט והעיניים לא מאמינות לתנועות המטורפות שדן ודורון עושים.

"Fight fire with fire" הם צועקים, ואני ממש נכנס ללחץ. כל המגננות יצאו ואני אפילו לא שומע את המוזיקה, רק מנסה להתגבר על כל זה. מנסה לחשוב מה לומר, איך לצאת מהסיפור עם מינימום נזק.

אני באמת חושב שהייתי יכול לעשות איזו שטות נוראית, לצעוק או לבקש מהם שילכו ויקחו איתם את הצרחות המטורפות שקניתי בגללם ושילמתי עליהם כסף. ואז אמא שלי נכנסת. לא דופקת. יש לה מבט מפוחד. קודם אני נכנס לפה עם שני החבר'ה האלה שהיא לא מכירה, אחר כך הזוועה הזו יוצאת בפול ווליום. היא באה להציל אותי. תוך שניה דן ודורון משתנים, מנמיכים. מבקשים סליחה על הרעש. מציגים את עצמם. ואני עומד שם כמו דביל ולא אומר כלום. הם טובים עם אמהות. בסוף אני איכשהו מצליח למלמל משהו לאמא שלי שתצא.

שקט. שניהם מסתכלים עלי. ואז זה אותו רגע בחיים שאתה יודע שאתה בצומת. האמת? לא חשבתי הרבה, החלטתי מיד. היד נשלחת לכפתור הווליום ומגבירה קצת. הם מחייכים. אנחנו ממשיכים לשמוע. הם נהנים בטירוף ואני? מנסה לעכל. 

מזל שהיה באמצע את "Fade To Black" שדיבר אלי איכשהו, היה עדין יותר לאוזן הלא מאומנת שלי. התקליט נגמר והם מסתכלים עלי: "נו מה אתה אומר?", דורון שואל. בכל כושר השכנוע שלי אני מנסה לומר לו שזה פשוט מצוין. אני חושב שהצלחתי לשכנע, למרות שזה בדיוק ההיפך ממה שחשבתי. הם לא ידעו אם להאמין או לא - אבל נראה לי שהם אמרו לעצמם שבכל מקרה זה יבוא. הם צדקו.

להכיר כל נשימה של ג'יימס ואלתור של קירק (צילום: Gettyimages)

הם הלכו ואני חזרתי לחדר. התיישבתי על המיטה והסתכלתי על התקליט. באיזשהו מקום, למטה למטה, קבור בתת מודע שלי, איזה קול פרוע התחיל לצעוק: "התמונה מהממת", הוא אומר לי. "Ride The Lightening, איזה שם גדול" הוא צורח. הקול שלו חלש חלש כי הוא קבור תחת שנים של שחמט, לימודים ואנציקלופדיות. אבל איכשהו אני שומע. מכניס את האוזניות למערכת, מפעיל, עוצם עיניים ומקשיב.

את התקליט הזה שמעתי באותו הערב 20 פעם רצוף. כל שמיעה פתחה בי משהו, הרסה בי מחיצה, שחררה אותי. זו היתה חוויה רוחנית במלוא מובן המילה ופשוט לא רציתי להפסיק. הלכתי לישון עם אזניים מצפצפות וחיוך גדול גדול.

משם זה כבר היה מסלול ידוע מראש. מסלול השחרור שלי מאבדון החנוניות האינסופית. דן, דורון והחברים האחרים שהם הכירו לי, הפכנו לחבורה. את חברי החנונים זנחתי. בדרך אולי לא כל כך יפה אבל ידעתי שאלה שני עולמות שלא יוכלו לחיות במקביל. את כל התקליטים של מטאליקה קניתי מאז והלהקה הפכה לאחד הדבקים העיקריים שחיברו את החבורה הזו שלנו. לא חסרו הפסקות שהייתם מוצאים אותנו נשארים בכיתה וצועקים "Master of puppets I'm pulling your strings" עד שבסוף היום היינו נשארים צרודים במקרה הטוב או חסרי קול במקרה הרע.

הם היו החברים הכי טובים שלי בתיכון וגם בתקופה שאחר כך, בצבא. הם ומטליקה שינו את חיי. ואת זה אני לא אשכח לא להם ולא למטאליקה. אף פעם.

זה היה בשנת 88', לפני 22 שנים. בשנים שעברו אחרי הצבא, הקשר קצת התערער. מפגשים מדי פעם שהלכו והתמעטו. בסוף יצא שאיכשהו התנתקנו. עד שאת דורון פגשתי לא מזמן בצורה אקראית. אנחנו מנסים לחדש ימים עברו, לחבר את הדבר שחיבר אותנו מלכתחילה ואולי יחבר אותנו שוב. למוזיקה שמתעלה על זמן, מרחק ושינוי אישיות שכולנו עברנו עם הזמן שחלף. (נמרוד בשן)

גיטרה במקום כדורגל

קוראים לי יוחאי פורטל. אני אחגוג יום הולדת 22 ב-24 במאי. סיפור החיים שלי, או יותר נכון שלי ושל מטאליקה ושל הגיטרה, התחיל אי שם בסביבות גיל 12. גדלתי בקרית אתא, בבית אשר מוזיקה היא חלק בלתי נפרד מאורח החיים בו. לא כי יש בו אנשים שמנגנים, פשוט תמיד היו סביבי עשרות תקליטים, פטיפונים, דיסקים ואווירה מוזיקלית. אני מכיר את כל השירים של הביטלס, פינק פלויד ואביב גפן הלוך חזור, יותר ממה שאני מכיר את עצמי, נראה לי. נסו לגדול בבית כזה גם אתם ונראה אם קיים בכלל סיכוי שלא הייתם יוצאים עם תעודת דוקטור מיואב קוטנר.

כבר מתקופת בית הספר היסודי הייתי די שונה בחשיבה המוזיקלית מכל שאר הילדים בכיתה. תמיד הכרתי את מה שכולם אהבו לשמוע אבל באמת אהבתי לשמוע מוזיקה אחרת. היה איתי אז חבר והוא חבר טוב שלי עד היום, קוראים לו עידן והוא ניגן אז בגיטרה. הוא היה ממש האאוטסיידר הקלאסי של השכבה. הוא הכיר לי את מטאליקה וניגן לי את "מאסטר אוף פאפטס". באותו זמן אמרתי לעצמי, הלוואי ואוכל לנגן את זה גם יום אחד. די נמנעתי מזה בעיקר בגלל סיבה אחרת. האהבה הראשונה שלי בחיים, שחסרה לי עד היום לצערי.

מטאליקה. האנשים שגרמו לי להיות נאהב (צילום: AP) 

האהבה הזאת היא לא בחורה או חיית מחמד, האהבה הזאת היא האהבה לכדורגל. מגיל 9 שיחקתי, נשמתי, אכלתי, ראיתי, בחנתי, למדתי והערצתי את הדבר הזה שנקרא כדורגל. שיחקתי כמגן ימני בקבוצות כמו עירוני קריית אתא, הפועל חיפה ומכבי חיפה - סומנתי כפוטנציאל גדול ובשיא הייתי כחלק מסגל נבחרת הנערים של ישראל. הכדורגל ללא ספק היה הסיבה היחידה שהצליחה לשמור אותי כחלק מהחבר'ה בשכבה.

אי שם בגיל 13, אחרי כמעט יותר מארבע שנים של חמישה אימונים בשבוע ומשחק בשבת, רציתי שיהיה לי עוד ממד בחיים. אז בהשראת חברי היקר עידן התחלתי ללמוד גיטרה בקונסרבטוריון העירוני בקריית אתא. נראה לי שהייתי גיטריסט גרוע בהתחלה. בכתה ט' עזבתי את החטיבה בקריית אתא ועברתי ללמוד בביאליק. המהלך היה בלתי נמנע. כל החברים האמיתיים שלי שבאמת היה איכפת להם ממני היו שם.

כתה ט' היתה שנה מדהימה, באו לראות ולבחון אותי מהנבחרות ומקבוצות אחרות ונראה שעשיתי רושם די טוב. משם הדרך לנבחרת הייתה סלולה. הכל הלך מעולה. הייתי בכושר מדהים, היו בנות מדהימות, חברים מדהימים - כל היום רק צחקנו, מה צריך יותר מזה? הדבר היחיד שהייתי צריך יותר זה להתפלל לאלוהים שהמצב הכלכלי של הוריי ישתפר. אבא שלי הוא אדריכל עצמאי והוא נאלץ להתמודד עם כמה שנים מאוד קשות מבחינת עבודה וצורכי בנייה. קשה לומר שבתור ילד הדברים האלה לא מעניינים אותך, אבל אני מאוד התעניינתי ומאוד הייתי מודע לקשיים של הוריי לעמוד בתשלומים של המשכנתא וחובות אחרים. אז תמיד בצד השמחה היה איזה סוג של טעם מריר בפה. השתדלתי לא להוציא מהוריי כסף, והשתדלתי לא לקנות הרבה בגדים, ולסחוב עם נעליים עד שממש נקרעו.

החיים נמשכו באותה מתכונת שעד הגיע המפנה העיקרי. אחרי הטיול השנתי בכתה י"א נפצעתי פציעה ממש קשה בברך שהשביתה אותי ליותר מחצי שנה. חצי שנה של המון טיפולים, פיזיותרפיה, טיפולי חשמל ורופאים מכל הארץ. מיותר לציין שזה היה מכה מוראלית מאוד קשה בתור בן אדם שלא היה לי שומדבר אחר בחיים חוץ מאותם אימונים, והאהבה למגרש הירוק.

חצי שנה ישבתי בבית, וגם כשהלכתי ויצאתי מהבית זה היה על קביים, ולמקומות שבאמת הייתי צריך ללכת אליהם. בסוף, אחרי יותר מחצי שנה, הוחלט שאני צריך לעבור ניתוח בברך, ואכן כך היה. הניתוח עבר בהצלחה וההחלמה המשיכה. באותה תקופה לא היה יותר מדי מה לעשות, אז ישבתי בבית ונינגתי וניגנתי וניגנתי ומדי פעם, כשבאמת הייתי צריך הייתי עושה שיעורי בית בקטנה.

השיר הראשון של מטאליקה שכבש אותי, אי שם בגיל 11, היה "פייד טו בלאק". הפעם הראשונה שבאמת הצלחתי לנגן את כולו מההתחלה עד הסוף היתה רק באותה תקופה. מאותו רגע, החיים פשוט השתנו. כל מה שנשמתי, אכלתי, ראיתי, בחנתי, למדתי והערצתי לכדורגל פתאום הפך להיות ממוקד בלהקה אחת - מטאליקה. האמנתי בעצמי. קניתי את כל הדיסקים, הורדתי כל הופעה אפשרית שיכולתי למצוא ברשת וישבתי ימים על גבי ימים וראיתי את הכל עד לרמה שאני מכיר כל נשימה של ג'יימס הטפילד, אילתורים בסולואים של קירק, או מעברי תופים כאלה ואחרים של לארס.

מכאן ועד לבמה הדרך היתה קצרה מאוד. מהרגע שהבנתי שלחזור ולשחק כדורגל יהיה כמעט סיכוי אפסי, עשיתי מה שגרם לי להרגיש טוב וזה לנגן מטאליקה. הקמתי להקה עם חברים שהכרתי ועשיתי הופעת מחווה למטאליקה בגיל 16. הייתי אחראי על כל ההפקה, חזרות, שכולם יידעו לנגן כמו שצריך, בפדנטיות קיצונית לחלוטין. ההופעה הייתה מדהימה, התגובות היו מעולות וכן, הבנות. וואוו.

מאז לא ירדתי מהבמה עד לרגע שבו התגייסתי לצה"ל. הייתי מופיע בערבי רוק, במסיבות, בטקסים, בבית ספר ואיפה שרק היה אפשר. אט אט חזרתי למגרשים, אך ההרגשה הייתה שונה. הרגל לא הייתה מסוגלת לסחוב את העומס ובהצעת רופאיי המומחים ובכאב עצום החלטתי שזה עדיף לסיים מאשר לעשות חלילה נזק בלתי הפיך לבריאות.

מטאליקה גרמה לי לחייך, מטאליקה גרמה לי לרצות לעשות עם עצמי משהו ובעיקר גרמה לי לשאוף ולהצליח במה שאני אוהב, באהבה החדשה שלי למוזיקה. התגייסתי לצבא ושובצתי כפקיד, בגלל בעיית הברכיים כמובן, קיבלתי בלשכת הגיוס פרופיל 64. אז העברתי כחצי שנה בחור צפוני ביותר - בבסיס בירנית - והעברתי את הזמן בלא לעשות כלום בבסיס. כשאין מוטיבציה ואין אהבה, קשה לתפקד.

כן, הצלחתי לשמור על שפיות מדי פעם בזה שהייתי מביא איתי גיטרה לבסיס ומנגן. לאט לאט מלנגן לבד הגעתי למצב שאני מוקף בכמעט חצי בסיס כשאני מנגן. אחרי תקופה מסויימת בבירנית ושיחות עם מפקדיי, הוחלט להעביר אותי לבסיס יומיות קרוב לבית. ככה אוכל לתת יותר מעצמי בידיעה שאני לפחות אהיה בבית קצת יותר. באורח פלא, הכוכבים בשמיים זזו והקרמה נוצרה באוויר. קיבלתי טלפון מבחור שהיה מפעיל חדר חזרות שהייתי מנגן בו בעודי נער בתיכון. הוא הציע לי להצטרף ולהחליף את הגיטריסט שלו בלהקת קאברים, להקת אוברטון.

ההצעה הייתה מאוד מפתיעה, מאתגרת ומרגשת. כבר במהלך הצבא קיבלתי גיג חלומי להופיע בכל הארץ ולנגן את שירי קלאסיקות הרוק מכל הזמנים, בפאבים, מועדונים ואירועים פרטיים. הגיטרה שוב הצילה לי תקופה בחיים וגרמה לי להעביר את הצבא בקלות. כיום אני משוחרר כחמישה חודשים ועדיין עובד ומנגן עם הלהקה. מיותר לציין שלהתפרנס, לעזור כלכלית בבית ולחיות מנגינה זה כמעט בלתי אפשרי, אבל הנה, אני עושה את זה כבר אוטוטו שלוש שנים וטפו טפו טפו, הזרוע עוד נטויה.

בעוד שבועיים אני הולך לחגוג יום הולדת 22 ולסגור מעגל עם האנשים שגרמו לי לחייך, האנשים שגרמו לי לא לאבד תקווה, האנשים שגרמו לי להוציא מעצמי את המיטב והאנשים שגרמו לי לאהוב ולהיות נאהב כמו שכל אחד רק מאחל לעצמו. (יוחאי פורטל)