תפסיקו להיות קורבנות אופנה

עוד מימי קדם תהו ההומוספיאנס הראשונים בשאלה מי עושה את מי, הבגדים את האדם או האדם את הבגדים. עדיין אין בנמצא תשובה חד משמעית, ועד היום ממשיכה האנושות להתחבט בשאלה קיומית זו.

ההגדרה של המילה "אופנה" כמו שאנחנו משתמשים בה היום היא תחלופה של טרנדים, אסופה של דברים שהם פופלרים ברגע נתון. אז מה זה אומר

 להיות אופנתי, בעל סגנון? להעביר לילה בשק-שינה מחוץ לקסטרו לפני יציאת הקולקצייה החדשה לחנויות? לשבת שעות בעיניים טרוטות ולחפש מציאות באי.ביי? לפשפש בעזבון של סבתא ולדלות פנינים מן העבר? לשלב שמלה מכיכר המדינה עם אקססוריז מוויצו? כל הדוגמאות האלה יכולות להיות נכונות, אבל בכל זאת הן רק טכניקות, והטכניקה שבה את נוהגת להתלבש ולבנות את מלתחתך אינה מעידה בהכרח על הסגנון שלך.

סגנון זה לדעת לשלב בין האופי שלך לבין מבנה הגוף שלך. לסגנון אין קשר לתמונות שאת רואה בווג, לקטלוג של מנגו או לבלוג האופנה האהוב עלייך. הפלטפורומות האלה נושאות את בשורות הטרנד והאופנה ומפיצות אותן, ומתוכן את יכולה לבחור לך דברים שמתאימים לסגנון האישי שלך. אני בטוחה שהרבה גבות מורמות בבוז והרבה שפתיים לוחשות במיאוס "נו, ב-רור" לנוכח קריאת שורות אלו, אבל מסתבר שזה ממש לא ב-רור מאליו. כל מה שצריך לעשות כדי לבחון את נכונות הטענה הזאת היא לצאת לרחוב ולראות את ההמון קורס באחידות מושלמת תחת טרנד כזה או אחר.

מי מכן, הקוראות, בכלל יודעת איזה מבנה גוף יש לה? מי יודעת מה רוחב המותניים שלה? האם האגן שלך רחב מהכתפיים או צר מהן? פפפ, איזה שעמום.

 אבל תכל'ס, מי שמכירה את הנתונים הטבעיים של הגוף שלה (כמו שהם ממש ברגע זה, ולא כמו שיהיו בעוד חודש-אחד-ודי של דיאטה, אחרי שתיפטרי כבר משני הקילו הארורים האלו), מי שיכולה להגדיר את התכונות הבולטות באישיותה, ומי שמתחשבת בשני אלה בבואה להרכיב את מלתחתה – היא בעיניי בחורה אופנתית. אגב, אין צורך שאני עצמי אוהב את הסגנון שלה. מספיקה העבודה שהיא יודעת את העבודה, וזה בעיניי ראוי להערכה גדולה יותר מתכונות כמו מקוריות או מז'קט חדש של ז'יל סנדר.

בהזדמנות זו אציין שהדבר חל באותה מידה על גברים, אלה הנוטים לקחת את עניין מבנה הגוף שלהם בקלילות רבה יותר, אם בכלל. ובכן, חמודים, סורי אבל רובכם רחוקים שנות אור מלחלוק מבנה גוף עם סתומי/חתיכי מהישרדות. אני מבינה שההתבוננות בעצמכם דרך שמשת מכונית הליסינג שלכם יכולה לתעתע, אבל הגיע הזמן להתעורר.

מה שעורר את מחשבותיי בנושא היה הקליפ הלוהט הזה מבית היוצר של אינדקס (ספויילר: בסוף הפתעה מצמררת מאת כהן@מושון). המקום: שדרות בן ציון בתל אביב. הזמן: יום שישי בצהריים. הנעורים נוטפים ומשאירים כתמים של קוליות על האספלט הרותח. השמלות קצרות וקייציות, הג'ינסים הדוקים והטי-שירטס צועקים "קמדן!". הצטרפתי גם אני וצעקתי: "גם אני רוצה, גם אני רוצה!"

הנעורים משאירים כתמים של קוליות על האספלט הרותח. מתוך הקליפ של אינדקס ביו טיוב

בחנות האחראית לקליפ (לימיטד גיר, קינג ג'ורג' 49 ת"א) התרשמתי מאיכות הבגדים ומהקפידה בה נבחרה הקולקציה. בתא המדידה גיליתי שהג'ינס ע-ו-ר-ס-ס ושהחולצה המכופתרת בעלת הגזרה היציבה משתלבת איתו באופן די מפיל. חוויתי שם את אותו רגע מענג, שרצוי שיקרה בכל חנות בגדים: הרגע שבו הסתכלתי במראה ועווית של שביעות רצון השתלטה על פניי. אבל למרות הפיתוי הגדול לרוץ לקופה העמדתי את עצמי במבחן לעלמה בעלת הטעם הטוב:

1. האם מה שאני לובשת הולם את מבנה גופי? הג'ינס בעל גזרה גבוהה באזור המותן וצר במידה בקצה. מושלם למי שהשם לא חנן אותה בבטן שטוחה אך פיצה ברגליים ארוכות. והחולצה בעלת גזרה מדגישת מותניים ושרוולים כמעט באורך המרפק. מה יכולה עוד בחורה לבקש?
2. אז זהו, שיכולתי אולי לבקש שהאאוטפיט יתאים לי במובן הרחב יותר של המילה. במקרה הזה שילוב הבגדים התאים פחות לי ויותר לתיכוניסטית שובבה עם התמכרות קלה לסמים קלים ולהחלפה כרונית של צבע השיער. ועם כל הרצון שלי לחזור להיות אחת כזאת, הבגדים לא יעזרו לי בכך.
   

אחח, העולם הזה, שמעמיד בפנינו כל כך הרבה פיתויים ומציף אותנו בכל כך הרבה אופציות עד שאנחנו כבר לא זוכרים איך קוראים לנו ומה אנחנו אוהבים באמת. נאלצתי לחרוק שיניי, לדבוק בעקרונותיי, להיפרד מהפריטים המלבבים ולצאת מהחנות. ועל זה נפוליאון היה אומר: "יחי ההבדל הקטן בין אופנה לבין קורבן אופנה!"

הסטייליסטית יולי בר והדוגמניות עדי אולמנסקי ותום קורן ב"לימיטד גיר". משלבות בין נעורים לקימורים

לשאלות ולרעיונות (ביקורות שליליות לא יתקבלו בברכה): fashion.jf@gmail.com

רוצים עוד? לכל הטורים של ג'וליה