"כמו שדתיים הולכים לרב": ירדנה ארזי מצאה גורו

ירדנה ודרור יושבים בחדר הטיפולים של דרור בקיבוץ בית קשת. דרור מערבב את הקלפים בעיניים עצומות.

דרור: ”מה נשאל?”.

ירדנה: ”נשאל על דיסק האוסף”.

דרור: ”בואי נראה איך זה יזרום מבחינת הביצוע, הדרך (פורש את הקלפים על השולחן). תוציאי ארבעה קלפים”.

ירדנה: ”אני? עוד פעם?”.

דרור: ”שאני אוציא?”.

ירדנה: ”כן”.

דרור מוציא ארבעה קלפים ומסדר אותם על השולחן.

קלף השלד המסמל מוות יוצא ראשון. ”אמא’לה”, מזדעקת ירדנה. ”תעצור פה”.

עבור ירדנה ארזי הסיטואציה הזאת מוכרת. מוכרת מאוד. למעשה, לא רבים יודעים שכבר יותר מ־20 שנה מלווה דרור משולם, מתקשר, קואוצ’ר והילר הזכור לחלקנו מתוכנית הטלוויזיה ”הכוח”, את ארזי, הן ברמה האישית והן ברמה המקצועית. בתחילת הדרך, אי שם בשנות ה־80, היה דרור אחד מזמרי הליווי שלה ובהמשך הפך לידיד קרוב כשלתוך כל זה השתרגו יכולותיו המיסטיות כמלווה רוחני.

”המפגש עם דרור התחיל מהעובדה שהוא היה זמר מלווה שלי שלוש שנים”, משחזרת ארזי. ”במהלך התקופה הזאת התחיל דרור להתעסק עם קלפי טארוט, ואני, באופן טבעי כשאני מזהה שמדובר באדם מוכשר, מאמינה בדברים האלה. התחלנו לפתוח בקלפים כמשהו על גבול הדאחקה. יום אחד, לפני הופעה בגני התערוכה, דרור בא אלי ופתחנו בטארוט. ואז הוא הסתכל ואמר: ’אני רואה משהו... יוצא קלף המוות. משהו הולך לקרות בהופעה הזאת’”. צחקנו, התבדחנו שאולי מישהו יהרוג אותי, אבל זה עדיין נראה לנו כמו משחק”.

ולא דאגת?

”לא באמת. הגענו להופעה וכשאני הולכת לבמה כולי לבושה להופעה, מוקפת שומרי ראש, אני רואה יד עם אקדח צעצוע והיא ירתה עליי. דיו. רק כמה ימים אחר כך הבנתי שדרור חזה את זה”.

"הדיאלוג איתו נותן לי תחושת ביטחון" (צילום: אדוארד קפרוב)

האתגר: לשרוד

הפנים היפות של ארזי מלוות אותנו כבר יותר מארבעה עשורים. כזמרת, מגישה ומנחה נדמה שארזי הייתה מאז ומעולם בחוד החנית התרבותי שלנו. אבל גם היום, דקה לפני שהיא חוגגת שישה עשורים להולדתה, היא רחוקה מלנוח על זרי הדפנה.

”במשך שנים הדברים התנהלו בזה אחר זה ולא היה לי זמן לחשוב. עם השנים, ועם ההצלחה והבגרות הנפשית, העליתי את רף הדרישות שלי מעצמי. הגעתי למצב שבו אני לא יכולה ללכת אחורה ואני ממשיכה לדרוש מעצמי להתקדם”.

ואיך זה בא לידי ביטוי?

”למשל, יש שתי דרכים להופיע: את יכולה לעלות על במה ולהפציץ שלאגר אחרי שלאגר ולרדת מהבמה, או לבנות קשר אחר עם הקהל: לאתגר אותו בדברים לא לעוסים שיהיו מרוכזים כל הזמן. וזו משימה לא פשוטה, כי כשם שאני דורשת מהקהל קשב אחר, כך גם אני דורשת מעצמי יותר”.

וארזי יודעת מה זה אומר לדרוש מעצמה יותר. בגיל 17.5 חטף אותה סא”ל עמרמי, קצין החינוך של הנח”ל, ללהקת הנח”ל, שבאותה תקופה כיכבו בה אופירה גלוסקא, דני סנדרסון ומירי אלוני. ”השינוי המשמעותי ביותר בחיי היה המעבר מחיפה ללהקת הנח”ל. אז גם מצאתי את מקומי בחיים ומכאן התחלתי לצמוח”, מספרת ארזי. ”בלהקת הנח”ל, כחלק מהחניכה, היו טרטורים והשפלות. המסורת בלהקה הייתה לגמד אותנו כדי שלא נרגיש כוכבים. זו הייתה חוויה רגשית לא פשוטה, אבל אלה סיטואציות שמאוד מחשלות. אם אתה נשבר שם - אתה לא שורד”.

הקריירה של ארזי כללה לא מעט מבחני הישרדות בסגנון המחשל, שאחד מהם היה הנחיית האירוויזיון הראשון בארץ, שהתקיים בשנת 1979 לצד דניאל פאר. שם דחפו את ארזי היישר אל המים העמוקים.

”את יודעת אילו כוחות נפש הייתי צריכה כדי להנחות אירוויזיון?”, היא נזכרת. ”הייתי בחורה בת 27 שלפני כן לא דיברה מעולם על במה, ועכשיו הכבוד הלאומי כולו מונח על הכתפיים שלי. אלכס גלעדי הימר עלי - והתמודדתי. עד היום אני חושבת שהוא לא נורמלי, אבל הוא צדק - כל התקשורת בעולם החמיאה, ואני למדתי להישען על החוסן הנפשי שלי”.

באותו חוסן נפשי נעזרה ארזי גם ברגעים הפחות זוהרים. ”הייתי סיפור הצלחה מסחרר שנים ארוכות, אבל אז גם הגיע שלב שבו היה עלי להתמודד עם אי הצלחה. זה לא פשוט להשקיע את כל הנשמה, המון אהבה, כסף, תשומת לב וחודשים ארוכים של עבודה בפרויקט שהופך בסופו של דבר לכישלון”.

אז איך באמת מתמודדים?

”סיטואציות כאלה קורות רק למי שעושה - לא למי שלא עושה - וחשוב לא להתרסק כשזה קורה. להתרסק זה לוקסוס של אנשים חלשים. ברור, זה יכול לערער את הביטחון העצמי, אבל צריך המון כוח וראייה קדימה כדי להמשיך הלאה”.

הדרך: מסע אל העצמי

וארזי ממשיכה הלאה. ”בושם על עורי”, אלבומה ה־15 במספר שעליו עבדה עם יהודה פוליקר, יצא באוקטובר 2009 אחרי יותר מעשר שנים של שקט. ”הדרך שאני עושה בחיים מצריכה איזשהו תדלוק, תחזוק, כוח, ומשם התחיל הדיאלוג עם דרור. דרך תהליך ממושך של שיחות, מפגשים ותקשורים למדתי לא לפחד, להכיר את עצמי, למצוא את הנקודות האמיתיות שלי.

בדיסק עם פוליקר התחברתי יותר אל עצמי, לגיל שלי, לשורשים, ומוזיקלית זה מה שיצא. זאת אני. והרגשתי בנוח. ללכת לזה בלי תסביכים כשדרור מסייע לי במסע אל תוך עצמי”.

אתם נפגשים באופן קבוע לייעוץ?

”אנחנו חברים, אז התחומים מתערבבים. כשאני צריכה אותו, הוא פשוט מגיע פיזית. יושב, מדבר איתי ונותן לי כוח להתחבר אל עצמי, אל האמנות, אל הכישרון שבי. זה כמו שדתיים הולכים לרב. מה חילוניים עושים?”.

הולכים לפסיכולוג.

”אין לי זמן או כוח להתחיל תהליך של טיפול מסוג כזה, למרות שאני מעריכה אנשים שעוברים טיפול ומקדישים לזה זמן. מצד שני, המקצוע שלי איום: אתה עומד, מוכר את עצמך, רואים לך את נבכי הנפש, הפיזיונומיה, האיי־קיו - הכל מוצג למכירה והכל צריך להיות מצוין. אחרי 14 שנה שלא הוצאתי דיסק, לצאת מחדש, לעבור את כל הבום הזה של יחסי הציבור, החשיפה, הביקורת - זה לא דבר פשוט, זה הימור גדול מכל הבחינות מבחינה מקצועית וכלכלית. דרור ליווה אותי בכל התהליך הזה. הוא היה לידי כל הזמן - נותן כוח”.

”בעיניי היא דיווה אמיתית”, נכנס דרור לשיחה. ”היא מהאמנים היחידים שיש לנו שהם מעל האופנה, מעל יאהבו, לא יאהבו. היא קלאסיקה והיא לא צריכה ליפול למקום של תחושת ההישרדות. היא ’ירדנה ארזי’ והיא לא צריכה להתחנף לשום שלב בחיים”.

ירדנה: ”מעניין שאני לא מרגישה את זה”.

דרור: ”אם את שואלת מה העבודה שלנו, זו המלחמה הזאת. הקואוצ’ינג הזה. אני אומר לה ’את מלכה’. ולא מחנופה. זה בגלל שאני פשוט רואה. אנחנו יכולים לשבת בארוחת צהריים, ובמשך שעתיים יהיו לפחות ארבעה טלפונים שרוצים לראיין אותה, להזמין אותה לכל אמצעי התקשורת והיא אומרת ’לא’”.

”חשוב לי לא להופיע בטורי הרכילות ולא להתנהל כסלב - להיות נוכחת באירועים חברתיים ולהיעתר להצעות”, מדגישה ארזי. ”שנים ארוכות אמרתי ’לא’ כמעט לכל פנייה כי היה לי חזון. ידעתי שאני הולכת לעשות עוד פרויקטים ולא רציתי להיות חשופה לדברים שלא קשורים אלי. הבנתי שהכוח שבי הוא גם בהיעלמות שלי ויש לי את היכולת לא להיבהל מהשקט, כי ידעתי שהסירוב לחשיפה בא ממקום של ריצה למרחקים ארוכים, ממקום של כוח ולא ממקום של חולשה, ממקום של תסמכו עלי. אני יודעת מה אני עושה”.

"הקשר שלנו הוא סוג של פינוק" (צילום: אדוארד קפרוב)

הכלי: קלפים ותקשורים

היום ארזי קוצרת את פירות ההיעלמות ההיא ונוסף ל”בושם על עורי” בימים אלה היא עובדת על דיסק אוסף חדש. אל שולחן קלפי הטארוט של דרור עלתה התהייה ביחס להצלחה של הדיסק.

אחרי ההתמודדות עם קלף השלד (ההוא מתחילת הכתבה) מסביר דרור: ”תראי, מה שמראים הקלפים זה שבקשר לעבודה יש שינויים שיכולים לבוא לידי ביטוי בתהליך. דברים מסוימים שפחות תרצי, אולי הרפרטואר של השירים”.

”נכון”, קוטעת אותו ארזי. ”בדיוק יש על זה ויכוח. אז אתה יודע מה, אני אשאל אחרת: לי יש את הדרך שלי ולהפקה יש דרך אחרת”.

דרור ממהר לענות: ”הדרך שלך יותר טובה. הקלפים מבקשים שתעצרי ותעמדי על תחושות הבטן שלך. בכל מקרה, הדילמה הזאת היא לעניין. ברור לי לחלוטין שהפרויקט הזה יוצא לדרך, אבל כדי שזה ייצא לדרך תיאלצו להגיע לפשרה שלך, של ההפקה ושל כל מי שקשור לאוסף”.

אז ירדנה, מה את לוקחת איתך מפתיחת הקלפים הזאת?

”בגלל הקילומטרז’ שיש לי עם דרור, סטטיסטית אני סומכת עליו. אני לוקחת את העצות שלו, הן מלוות אותי ואני משתמשת בהן. זה משהו פרקטי לגמרי”.

ואת יודעת איך תנהגי עכשיו?

”אני באה עם דעה ויש לי את התחושות הפנימיות שלי, אבל הדיאלוג עם דרור מחזק, ואם יש משהו לא ברור, הוא נפתר”.

אולי זה משום ששמעת עכשיו משהו שהתחבר אלייך.

מה היה קורה אם הוא היה אומר את ההפך?

”היו מקרים שבהם הוא אמר דברים שלא מצאו חן בעיניי והקשבתי”.

דרור: ”אחד הדברים שירדנה אומרת לי תמיד זה להגיד לה את האמת”.

ירדנה: ”כן, זה חשוב לי, אני רוצה להתקדם, להשתכלל, כמה שפחות לטעות, והדיאלוג עם דרור נותן לי תחושת ביטחון, מחזק”.

דרור: ”בסיטואציות של קבלת החלטות אני עוד זווית. יש כמה אנשים שהיא מתייעצת איתם. אם אראה שהיא הולכת להיכשל בגדול ולא אגיד לה את זה, אני לא חבר שלה”.

לסיום: פירמידה לחיזוק

בעקבות הדיסק החדש מופיעה ארזי בכל רחבי הארץ בסיבוב הופעות חדש שמשלב שירים מכל השנים, כולל השירים החדשים.

דרור: ”מה שיש לה בהופעות לא ראיתי בשום מקום: במשך המופע הקהל מוחא כפיים מהתרגשות. ולא רק בסוף השיר, גם במהלכו. היא נוגעת במקום טהור בתוכנו, וכשהיא שרה, הקהל שר איתה. היא לא יודעת על מה אני מדבר. היא נכנסת לבמה מרוכזת, אסופה, אבל אני רוצה להזכיר לה שיש בה את הקסם הזה שאין לאף אמן אחר”.

למרות שאמנים מאוד לא אוהבים שיחות טלפון לפני העלייה לבמה, החברות ביניהם הניבה ריטואל קבוע, שבו אם דרור לא נוכח פיזית בהופעה הוא מתקשר עשר דקות לפני כן לשיחת תחזוק.

דרור: ”אני תמיד יודע מתי יש לה הופעה ולא יהיה מצב שאני לא אדבר איתה

לפני. זה קדוש שנדבר קודם”.

מה קורה בדקות האלה לפני ההופעה?

ירדנה מחייכת: ”אני אומרת לו שאני צריכה פירמידה”.

פירמידה?

דרור: ”פירמידה זו הגנה, שמירה שאני עושה לה מרחוק. אני יודע למה היא זקוקה כשהיא עולה לבמה: שקט נפשי, ריכוז, הרמוניה, שמחה, ואני שולח לה אנרגטית את התכונות האלה”.

ואת לא יכולה לעשות את זה לבד?

”האמת היא שזה סוג של פינוק, הנוכחות שלו בסביבה זו תחושה של הקלה. אני פשוט נשענת לאחור. אבל אם הוא איננו, אני מוצאת את הכוחות האלה בעצמי. עובדה ששרדתי והגעתי עד הלום”.