גזענות? לא בבית ספרנו
"הציונות הדתית נאבקת בחזיתות שונות על תדמיתה, אולם להעמיס על חברה זו גם את הנושא העדתי - זהו סוג של גזענות". הרב אמנון בזק מישיבת "הגוש" יוצא להגנת המגזר
במסגרת העיסוק בבעיות הגזענות בחברה החרדית, נפוצה לאחרונה האופנה להאשים גם את הציונות הדתית באותה תופעה, גם אם בממדים אחרים. אכן, אין עשן בלי אש, וקשה לומר שתופעות מעין אלו לא היו קיימות בעבר, כפי שהיו קיימות בציבור החילוני על מרבית מגזריו. עם זאת, האשמת הציבור הדתי-לאומי בגזענות במציאות של היום היא בגדר סילוף והשמצה.
אכן, גם במדינת ישראל של היום קיימים פערים עדתיים. לדוגמה, אחוז השופטים מבני עדות המזרח בכלל, ושופטי בית המשפט העליון בפרט, נמוך בעשרות אחוזים מן האחוז בחברה, וכך גם בין המרצים במוסדות האקדמיים השונים, מבלי שהם יואשמו בגזענות. על הסיבות לפערים עדתיים אלו יש לעמוד בנפרד, אך יש לעשות את ההבחנה בין מציאותם של פערים אלו כשלעצמה, ובין הטענה בדבר מציאותה של גזענות מכוונת, שבה מונעים מאדם עיסוק במשרה כלשהי, קידום בעבודה או השתתפות במוסד לימודי, רק בשל מוצאו העדתי.
בנקודה זו הציונות הדתית היא אחד המגזרים שבו תופעת הפערים העדתיים הולכת ומצטמצמת יותר מכל מגזר אחר. הרכב הרבנים והמחנכים בישיבות מתאזן הרבה יותר מבמוסדות לימודיים אחרים. רק לדוגמה אציין את ישיבת 'הר עציון', שבה זכיתי ללמוד וללמד. בישיבה זו, המצטיירת בציבור כמוסד 'אליטיסטי' יוקרתי, ניתן למצוא מבני עדות המזרח את תפקיד ראש הישיבה (הרב ברוך גיגי), ראש ה'כולל' (הרב שלמה לוי) ומשגיח רוחני (הרב יצחק לוי). האם מי מבין התלמידים בכלל חושב על שאלת מוצאם העדתי של רבניו?
אבל דומה, שהנקודה המשמעותית ביותר, ההולכת וסוגרת את כל הנושא העדתי, באה לידי ביטוי בנישואים בין-עדתיים. כמי שחלק מתפקידו הוא ללכת לחתונות של תלמידים, כן ירבו, אני יכול להעיד שלפחות
במחצית מן החתונות שבהן אני משתתף במשך השנה החתנים והכלות אינם בני אותה עדה. במציאות הישראלית המודרנית, כששבני בני הזוג עוברים מסלול לימודי דומה בהשכלתו, שאלת המוצא העדתי הולכת ומאבדת כל משמעות. ילדיהם של זוגות אלו כבר אינם משתייכים באופן אוטומטי לעדתו של האב, אלא מהווים מופת למשהו אחד, על-עדתי, הרבה יותר ישראלי, שאיננו מתאפיין בסממנים עדתיים מובהקים.
ממילא, בבתי כנסת רבים שוב אין נוסח תפילה אחד, בלתי-משתנה, אלא נוצרת גמישות גדולה הרבה יותר מבעבר, לנוסחי תפילה שונים, על מנת לאפשר לזוגות מעורבים ולילדיהם לחוש בנוח בזמן התפילה. בכך בא לידי ביטוי הפער הגדול ביותר בין החברה הדתית-לאומית לבין החברה החרדית, שבה נישואים בין-עדתיים הם עדיין נחלתם של החריגים בלבד.
הציונות הדתית נאבקת בחזיתות שונות על תדמיתה, לעתים בצדק, לעתים גם בגלל בעיות שהיא עצמה יוצרת. אולם להעמיס על חברה זו גם את הנושא העדתי, כאילו מדובר כאן בבעיה מיוחדת במגזר זה, במקום לראות את המציאות ההפוכה, זהו סוג של 'גזענות מגזרית', גרועה לא פחות מהגזענות העדתית ההולכת ונשכחת.
לפנייה לכתב/ת 
