כן, ככה מדברים שמאלנים
רבים תוהים מדוע הפצנו שנאה נגד המתנחלים בהפגנה, אבל איננו שונאים. אנחנו בוכים על ישראל שהפכה גזענית וחזירית
ואני עונה לוול מה שאמרתי לרבים – אנחנו לא שונאים. אנחנו בוכים. בוכים על ישראל האהובה שלנו.
בדיוק ביום ההפגנה מלאו 62 שנה להכרזת המדינה. שנה מאוחר יותר, לאחר שנקברו 6,000 חיילים וחיילות במלחמת העצמאות, כששאלו את בן-גוריון למה עצר את צה"ל ולא איפשר לו לכבוש את כל השטח שבין הירדן לים, אמר: "צה"ל יכול היה במלחמת השחרור לכבוש את כל השטח בין הירדן לים. אבל איזו מדינה תהיה לנו, בהנחה שיש בחירות ודיר-יאסין היא לא המדיניות שלנו. תהיה לנו כנסת עם רוב ערבי. בין שלמות הארץ או מדינה יהודית, בחרנו במדינה היהודית".
אבל הדור של ההורים שלנו לא הקשיב לבן-גוריון. הוא כבש את כל השטח בין הירדן לים, ונשאר שם. מאז 2008 נוצר רוב פלסטיני בין הירדן לים. ומשום שיש בחירות ואנחנו לא רוצים רוב ערבי בכנסת, דיר-יאסין הפכה המדיניות שלנו.
בין הירדן לים, יהודים מתנחלים שורפים מסגדים ושדות תבואה ועוקרים עצי זית. ואלה שלא פורעים בפוגרומים בפועל, שותקים למעשה.
בין הירדן לים, יהודים גזענים קוראים לישראלים שנולדו כאן כמונו, "אתיופים", ומסננים אותם ממוסדות חינוך, רק בגלל שהם שחורים ואנחנו לבנים.
בין הירדן לים, יהודים חזירים מרוויחים מליון וחצי שקל בחודש, כשאחיות ושוטרים ומורים ורופאים לא מצליחים לגמור את החודש בהגינות.למתנחלים ולגזענים ולחזירים אמרנו בהפגנה את האמת שלנו:
ציונים לא מתנחלים, ציונים לא חזירים וציונים לא גזענים.
אמרנו למפגיני השמאל, שהדור שלנו לא יכול להמשיך ולהשתמט. אנחנו חייבים לקבל אחריות ולחזור לציונות. לסיים את הכיבוש, עם הסכם או בלעדיו, עם פרטנר או בלעדיו, ולהקים פה מחדש חברת מופת. לא ניתן לפלא שהקימו כאן הסבתות והסבים שלנו לטבוע בים.
ביקורת גם על השמאל
הייתה לנו גם ביקורת על מחנה השמאל שלנו. מחנה גדול ורב שהתכווץ. מחנה השמאל שנבוך, התבלבל ונמלט בשנים האחרונות אל חיק המרכז החלול והכוזב - ושם הוא מסתופף בחוסר נחת. מחנה גדול ורב, שגדל והתחנך על אהבת הארץ ואהבת האדם, על ציונות הומניסטית, על שוויון ופטריוטיזם, צדק - וחביב אדם שנברא בצלם, יהדות ודמוקרטיה.
קראנו למחנה השמאל שלנו להתעורר ולהזדקף, להניף מחדש את דגל ישראל ביד שמאל ולקחת אחריות על ישראל, כדי שהיא תתעורר ותפנה שמאלה וישר.
את ארץ-ישראל שלנו בין הירדן לים, עליה יש לנו זכות מכח הקושאן, התנ"ך, צריך לחלק. את הכיבוש צריך לסיים. עם הסכם או בלעדיו. ולהקים פה חברת מופת. זה מה שבן-גוריון עשה ביום שישי אחד בארבע אחר-הצהרים בשדרות רוטשילד בתל-אביב. והוא ידע שדקה אחרי יפלשו צבאות ערב וינסו לדחוק אותנו לים. קצת יותר מפחיד מאיומי הקסאמים. אבל בן-גוריון והימין והציונות הדתית של אז תמכו בו ובמדינה הקטנה, שירושלים שלנו היתה אז מחוצה לה, כי הם היו ציונים. וציונות זה קודם כל בית יהודי לעם היהודי, במדינה ריבונית עם גבולות מוכרים. על גבולותינו נגן מגבולותינו.
כדי שזה יקרה, השמאל חייב לחזור ולהיות ציוני - כדי להיות גדול ורחב וצודק, כדי להתנחל בלבבות הישראלים מחדש, כדי לנצח את הימין שהפך בשנים האחרונות לפוסט-ציוני. ימין שרוצה מדינה אחת בין הירדן לים, קפיטליסטית וחזירית. ׁ
השמאל צריך להניח בצד את הניואנסים והגוונים שבתוכו, כי המשותף רב מהשונה ולצאת למסע בשביל ישראל. מסע ארוך וקשה, מבית לבית. מסע שבו נדבר קשה אם צריך, נצעק בבוטות אם אין ברירה, לא נטשטש, נעצבן אם מוכרחים, נזעק את האמת שלנו, לא נשתוק כי ארצי שינתה את פניה - אבל נרגש ונפתח מחדש את הלבבות של הישראליות והישראלים לאמת שלנו. לאמת השמאלית. לאמת הציונית.
השמאל חייב לחזור ולהיות ישראלי. כי שמאלנים חייבים להיות ישראלים. כי ציונים הם שמאלנים.
אלדד יניב חיבר יחד עם המחזאי שמואל הספרי את מניפסט "השמאל הלאומי"