הגמר הגדול: מטאליקה מול ליגת האלופות

גמר ליגת האלופות הוא ללא ספק אירוע הכדורגל הגדול ביותר בכל עונה. הוא לא בהכרח האירוע המבדר ביותר, האסתטי ביותר או המרגש ביותר, אבל הוא האירוע החשוב ביותר. גם אם מפספסים אי אילו אירועים מכוננים על פני לוח השנה, אותו לא מפספסים. אליו גם מתכוננים מראש. בשלב מסוים, כשכל הליגות מתאיידות, הוא היחיד שנותר. האור האחרון לפני שאפלת הפגרה הקייצית תבוא ותשטוף את הכל.

כשנודע שההופעה של מטאליקה נופלת על האירוע החשוב, המכונן, ההיסטורי הזה, לא היה כל מקום לפקפוק. לא מוותרים על גמר ליגת האלופות, לא עבור מטאליקה, לא עבור הפיקסיז, גם לא אם ג'ון לנון וג'ורג' האריסון היו ניעורים מן המתים ומקמבקים את הביטלס.

מוריניו. הדבר הכי מרגש באינטר (צילום: AFP)

אבל העונה המשיכה להתגלגל וממפעל ליגת האלופות לאט לאט, כמו עלים בשלכת, החלו לנשור קבוצות אטרקטיביות. הראשונה היתה הקבוצה שלך, ליברפול (לא שאפשר העונה לקרוא לה "אטרקטיבית"), אחר כך הצטרפו אליה עוד אנגליות - צ'לסי וארסנל, ולקראת הסוף גם מנצ'סטר יונייטד, וכמובן ריאל מדריד עפה מוקדם, ואם זה לא הספיק בא החצי גמר וקבע שגם ברצלונה עם ליאו מסי לא תגיע לגמר הגדול.

שתי קבוצות די מבאסות

מי שכן הגיעו אליו הן שתי קבוצות חביבות, אפורות, מכניות, לא מרגשות: אינטר של ז'וז'ה מוריניו – מה אפשר לצפות מקבוצה שהדבר הכי מרגש בה הן פליטות הפה השחצניות של המאמן שלה, ובאיירן מינכן - וזה לא שאתה שותף לכל הסטריאוטיפים המאוסים של "קבוצה גרמנית", "קבוצה רובוטית" וכל ההבלים שפרשנים ושדרים מלהגים בעת שידור של משחקיה, אבל בכל זאת, הדבר הכי מרגש בקבוצה הבווארית הוא שחקן הולנדי בשם אריאן רובן, פצוע כרוני, מתחזה, בכיין, בעל מהלך דומיננטי אחד (מקבל את הכדור בצד ימין, מעביר כמה שהוא יכול ואז בועט לשער).

מטאליקה. אולי זה כבר לא לגילך? (צילום: גטי אימג')

אין כל ספק, מדובר באחד הגמרים הפחות רלבנטיים. זה לא ממש משנה מי תיקח את התואר. ויותר מכך, המשחק עצמו צפוי להיות חשוב אמנם, אבל מבאס, איטי, מדכא, טקטי. מנגד, גם מטאליקה זה כבר לא מה שהיה פעם. ממש כמוך. יש לך הרגשה שאם תלך תרגיש כמו בייביסיטר של מישהו. אתה כבר לא בקטע של דפיקות ראש וכל ארוכי השיער ינפנפו את ראשיהם כמו להק עזים נוירוטיות, יגרמו לך להרגיש מסויד, לסידן שלך לברוח. תרגיש פתטי.

בטח גם מטאליקה לא יעשו את השירים שאתה הכי אוהב. הם לא יעשו את "One" או "Master of Puppets", מקסימום "Enter Sandman". וכל הפקקים האלה לא ממש מועילים למערכת העצבים שגם ככה רופסת, והקלסטרופוביה? ואיצטדיון רמת גן, הפיל הלבן הזה, כל הטוקבקיסטים מייבבים ללא הרף שאי אפשר לעשות שם הופעות כמו שצריך, כמו שאי אפשר לעשות שם משחקי כדורגל גדולים.

להסתכל בשחור של העין

צריך לפרק את המקום ולתת לאיזה דנקנר או אקירוב להרים איזה מגדל חולני. ואיך לכל הרוחות שני אירועים שנראו בתחילת הדרך כה מרגשים, כה נכונים, פתאום מרגישים מבאסים? כנראה שהבעיה היא אצלך. אתה פשוט בן אדם מבאס. בכל זאת, הזמן דוחק, היום הגדול והדו-ראשי הזה מתקרב. החלטה חייבת ליפול, לכאן או לכאן, כי אם גמר אלופות אז צריך למכור את הכרטיס, ואם מטאליקה אז צריך להתארגן לוגיסטית. אין מנוס, אז אתה מחליט, ואתה בוחר ב...מטאליקה.

קירק וג'יימס ממטאליקה או דייגו מיליטו מאינטר? (צילומים: גטי, AP)

קודם כל, גמר אלופות יש בכל שנה. מטאליקה לא. שנית, עוד מעט מגיע המונדיאל, אם תחוש צורך עז בכדורגל איכותי תמיד תוכל לראות את ספרד או ברזיל. חוצמזה, אתה לא תיהנה מהמשחק של גמר ליגת האלופות. ממטאליקה אתה תיהנה, יותר או פחות, אבל ברור שתיהנה. איך אפשר לא ליהנות?

נכון, יש מצב שתוך כדי ההופעה תקבל עדכונים, אם יהיו בכלל. משהו ממך יישאר בטלוויזיה, אבל בסופו של דבר אתה בוחר במטאליקה מסיבה אחת עיקרית: אתה תהיה שם, זאת אומרת כאן, אתה לא תהיה בברנבאו, אבל אתה תדרוס את כל הקהל כדי להגיע ממש קרוב, להסתכל להאטפילד בלבן (או השחור-שטני) של העיניים,

לעקוב אחר האצבעות המלהטטות של קירק האמט ולדמיין שזה אתה עצמך בגיל 18 (כשניגנת בלהקת טראש מטאל שהמקום הכי גבוה שאליו הגיעה זה הופעה במועדון שנשרף בערב ההופעה עצמה ומאז לא נפתח מחדש), להתחבר (וזו לא קלישאה ניו אייג'ית) לאנרגיות הרצחניות, לרעש המופלא. לא לשמוע אותו דרך טלוויזיה, דיסקמן, אייפוד, אייפון, השד יודע מה. לחיות אותו כשהוא נורה מלוע התותח עצמו. שום משחק כדורגל (גם לא של ליברפול) לא מתמודד עם זה.