קר וחשוך בתוך הארון, אבל קשה לצאת

החיים הם עסק לכל דבר: יש את הבעלים (אני או חברים שלי), מיקומו של העסק (סביבת המחייה), תוכנית כלכלית לטווח ארוך (הקשרים החברתיים וההשכלה שאנו רוכשים עם הזמן) ואיך לא - גם מאזן רווחים והפסדים, אותו חשבון נפש שאנו עושים בכל לילה לפני השינה.

כל יום הוא יום חדש, או שלא. את התשובה נדע בסופו. אצלי זה קורה כשאני חוזר בערב לחדר הקטן שלי, וכל מה שיש לי בראש הוא שלט בו מהבהבת באורות ניאון השאלה: "נו, חל שינוי?"

לרוב התשובה היא "לא", פעמיים. הפעם הראשונה על כך שלא, לצערי גם זה לא היה יום חדש, והפעם השנייה על כך שלא, לא כדאי לראש שלי להציק לי עם השאלה מה יהיה מחר, או בעתיד בכלל.

עסק החיים הזה הוא מוזר. לצאת כל יום ללימודים, לעבודה ולאינסוף התחייבויות מהווה אתגר שאין איך להתחמק ממנו, לא אם רוצים לשמור על שם טוב לעסק. ועדיין, התמודדות עם האתגר הזה כרוכה בקימה כל בוקר לצלילי אותה מנגינת חיים שאנחנו לא טורחים לשנות: אם זה ללכת ללימודים שמהווים עינוי עצמי כבר שנה רביעית, או לעבודה שלא נחוצה לנו אלא כדי לממן את אותה שגרה משעממת.

באופן אישי אני עדיין הולך כל יום מן המעון לקראת היעד עם חיוך. אני לא מוותר עליו, כי אני חושב שאופטימיות יכולה לעזור, למרות שעד כה היא לא הובילה לתשובה חיובית בסוף היום, כשהמוח שואל אם הפעם כן הגיע זמן לשינוי.

התרחקות, מחיקה ועצירת נשימה

כן, אני סטודנט, וכן, בשנה ברביעית שבסופה אוסמך למדעים בהנדסה. חוץ מעובדה זו אני לא יודע מה עוד לספר על עצמי. אבל, מה שנשאר להצהיר הוא על זה: היום אני כבר יודע לומר שאני "שונה", או נמשך לבנים. ולומר את האמת, לא נראה לי שעובדה זו פועלת לטובת העסק.

בניגוד לרוב שמשוכנע שזה בסדר וסבבה, אני לא חי עם זה בשלום. כתוצאה מכך אני בארון, ומי שהיה שם יודע: חשוך וקר, זה התיאור הכי טוב למקום הזה. אני מעז לתאר את המצב כשקט, כמו מוות. כעת אני יכול לשמוע את השאלה המתבקשת ממי שקורא, אם ככה, למה אני נשאר שם?

התשובה היא שאני לא משוכנע ממה שיש בחוץ! אם יוצאים מנקודת הנחה שאצא, ואפילו אצהיר על כך באחת השורות בפרופיל שלי בפייסבוק, זה מה שיקרה: קודם התאכזבות המשפחה, והידחקות גם אם זמנית, החוצה ממנה. קשה לשכנע אותי שיש משהו חשוב יותר מאותו ערב בו אני פוגש אותם, פעם בחודש ולפעמים קצת פחות.

השלב הבא יהיה מחיקת איש קשר מספר הטלפונים שלי המכיל חברים שהיו איתי למשך שנים, וכעת יתרחקו. אחרי הקליק שיאשר את המחיקה יימחק המזומן הרגשי והחברתי מהקופה.

עד כאן אולי אפשר לנשום עדיין ולחיות עם זה, כי משפחה תמיד תהיה הסביבה האוהבת והתומכת ביותר בסופו של דבר. לגבי חברים, אפשר יהיה לעצור את הנשימה עד מציאת חדשים, הלוואות ניתנות תמיד.

מה שיבוא אחר כך הורס לי הכל. מדובר בסבב התנגשויות ביני לבין כל מיני פרטים להם אתן יד והם יחזירו לי אחרת, אבל לא את זו שרציתי לקבל. אם כבר יתמזל מזלי ואתפוס יד חמה, לפני שנתקדם הלאה תכרסם בי, ובעתם כבר מכלה אותי שאלה מהותית: אם אני נמשך לבנים, זה אומר שגם אוכל לחיות איתם?

נשמה שמסתתרת מהחיים ומוח שמענה אותה

מכאן העולם מחשיך, וכל המחשבות על לנסות זוחלות חזרה לפינות שלהם כמו חרקים ונעלמות, כי "לא!" היא התשובה שצועקת וברגליה חובטת בהיגיון. האם רגשית יש מישהו, גבר, שיכול לספק אותי ולתת מענה לצרכיי? הנה זה שוב, "לא!" שנשמע כמו תשובה סופית מקרן ההלוואות של הבנק כמוצא אחרון לפני קריסה.

איך אני יודע? קודם כל כי אני גבר בעצמי וגם מכיר הרבה כאלה. אני לא יודע לשים על כך את האצבע במדויק, זו הרגשה. בנוסף, מניסיון אני יכול לומר שגם אם אני בארון זה לא אומר שאני לא יכול להתאהב במישהוא בלי שיידע. אבל מה לעשות, גם אחרי שנים בהן חייתי עם הנטייה, עוד לא פגשתי אפילו בנאדם אחד שאוכל לדמיין אותו כשותף בחיים או ברגשות.

התחושה היא כמו בקריסה של חֶברה ששגשגה עד עכשיו. זה משהו מפחיד שמותיר אנשים חסרי קורת גג, והסוף לחלומות והפנטזיה על עולם מחוץ לארון. המחשבות מצטמצמות חזרה לתהייה כמה מוזר העסק הזה: הוא מאפשר לך ללכת על האדמה כאדם מחייך, פשוט ספונטני, שיש לו נשמה שמסתתרת מהחיים ושכל שמענה אותה בשאלות ורעיונות שאין בהם תועלת, חוץ מלמדוד כמה שניות לוקח להפוך חלומות לסיוטים!

סיבה נוספת לכך שהכל כל כך מוזר הוא האופן בו הדברים מתנהלים – כי מה שמסובב את העסק ואחראי על כל החלטה שאני מקבל הוא השכל שלי. אותו שכל שמציק לי עם שאלות, עונה והורס בלי צו, סוחב אותי לצד הבטוח שלא לוקח סיכונים, הצד המשעמם של קבורת החיים, הוא אותו שכל שמתבכיין על השעמום שהוא יוצר.

אני מתכוון למשהו הזה שלא מפסיק לצעוק בכל פעם שאני מנסה להבין את העסק של חיי ולעשות שינוי ומתנפל עליי: "חתיכת מפגר פחדן, מה אתה יודע? לך להחליף את השומר!". מוזר ומפחיד מה המוח השחצן והמבלבל הזה רוצה ממני.

אז מה למדתי היום?

שלחיות זה קשה, מאוד. אבל מה שקשה עוד יותר הוא למצוא את הכיוון בו אתה רוצה ללכת בחיים כמוצא מהשעמום ולדבוק בו. כי תכל'ס, עסקים מוזרים מדי לא שורדים הרבה.