איך למדתי לגלוש

הגל הכי פוטוגני שראיתי מימי נשבר בקצה המערבי של מפרץ מיריסה. שמעתי עליו עוד לפני שטסתי, וכבר מהבית חמדתי אותו מאוד. ידעתי מראש שהקרקעית מתחתיו משובצת באלמוגים ובקיפודי ים ושאפשר לגלוש עליו רק לעיתים רחוקות, אבל רק כשממש ראיתי אותו רץ מתחת לרגליים של חמישה גולשים על רקע הג'ונגל והאוקיינוס, הבנתי מה הקטע שלו: זה גל שאסור ליפול ממנו. אם תיפול, במקרה הטוב אתה עלול להתגרד על הריף דמוי הפומפייה ולצאת עם כמה שריטות יפות. במקרה הרע, תפר את שלוות חייהם של הקיפודים והם בתגובה יהפכו את הגוף שלך למסננת. מעבר לזה הוא נחשב בסרי לנקה לגל די פארש: לא ארוך במיוחד, לא גבוה במיוחד, לא חלול במיוחד, אפילו לא מסוכן במיוחד. סתם עוד אחד. יש גלים טובים ממנו בעשרות חופים אחרים, חלקם במרחק חמש דקות בטוקטוק, ואין שום סיבה להתעכב דווקא עליו. אבל אני, למרות שרוב קריירת הגלישה הטרום־סרי־לנקית שלי היתה מבוססת נפילות, רציתי את הגל הזה לעצמי.

כדי לתצפת על הגל של מיריסה, הכי טוב לטפס אל ערמת הסלעים השחורים שבולטים מהמים ממזרח. משם אפשר לראות את הגל בפרופיל, את האוקיינוס האינסופי שמביא אותו, ואת הגבעה הירוקה עם עצי הקוקוס והבננה שסוגרת עליו ממערב כמו טפט אקזוטי בסטודיו של צלם. שלושה ימים עשיתי בטן־גב במלון וחיכיתי שיתרומם משהו בפינה של המפרץ. שלושה ימים ויתרתי על כל הגלים האחרים לטובת תמונה אחת על הגל הזה. ושלושה ימים התבזבזו, כי התמונה מעולם לא צולמה. ביום השלישי, כשהים הראה סופסוף נכונות לדחוף אדוות מים לתווך שבין הגבעה לסלעים, העוצמה לא היתה מספקת וכיוון הגלים היה ממש לא בכיוון. אני הייתי במים, יושב על הגלשן מעל האלמוגים והקיפודים ומתפלל מתוך כוונה עמוקה שבכל זאת יבוא גל שמיש. אפילו קצת מעפן, אפילו כזה שיכיר לי מקרוב את הקיפודים. אבל הוא לא בא.

בדרך חזרה למלון גררתי רגליים על החול הרך כשחצי תאוותי בידי האחת והגלשן מתחת לשנייה, והעברתי את עצמי סשן של הלקאה עצמית. מה נהיה, הפכת לסנוב? מוכן לחכות שלושה ימים לגל שלא בא, ובינתיים לוותר על גלים שבארץ היית מוכן למות בשבילם? תוך שבוע באוקיינוס ההודי שכחת את כל הימים השטוחים של הים התיכון, את כל הבקרים המאכזבים של יקיצה אל החושך ויציאה לחרא של ים? ובשביל מה - בשביל מזכרת שתהיה תקועה באיזה תיקייה במחשב ותיפתח יום אחד כשיהיו לך נכדים? אין לך זמן לבזבז על גל כזה, בנאדם. הרי אתה לא איזה גולש מקצועי שמפצח גלים, שובר קירות, קודח צינורות ואוסף אותם למזכרת. אתה כולה Kook. מתחיל. ירוק. שנוזל.

בינתיים בחוף: שני ערסים מרימים לו את התיק (צילומים: אימג' בנק/ GettyImages)

הדבר הראשון שנחוץ למי שרוצה ללמוד גלישת גלים זה גלים. זה כנראה נשמע טריוויאלי, אבל זה גם מה שהופך את סרי לנקה לפקולטת הגלישה המושלמת. עכשיו תראו, בניגוד למה שיגידו לכם כל מיני חכמולוגים, זה לא שאין גלים בישראל. יש, ואפילו לא רעים. אולי לא גדולים כמו בטפאהו (הוואי), לא תדירים כמו במקרוניז (אינדונזיה) ולא מסודרים כמו בסנאפר רוקס (אוסטרליה), אבל יש - ומטבע הדברים יש כאן גם גולשים מצוינים. הבעיה היא שכדי ללמוד לגלוש בארץ, אתה צריך לבלות המון זמן בהמתנה לגלים שלא תמיד מגיעים. לתפור המון רגעים קצרים של גלישה לכדי שמיכת טלאים שמורכבת מחמש שניות על הגל הזה, ועוד שלוש על הגל ההוא. לזה אתה מוסיף את כל הגלים שלא הצלחת לתפוס - אלה שחתרת אליהם אבל לא הספקת להדביק אותם, אלה שנראו מספיק גדולים אבל מיאנו להישבר - ואם יש לך מזל, אז גם את הגל הארוך ההוא שהגיע בתחילת החורף עם רוח מזרחית ואיפשר לך איזה 15 שניות רצופות על הגלשן לפני שנשבר עליך הצינור וקבר אותך תחתיו. תוך כמה שנים של רגע ועוד רגע, אתה יכול להגדיר את עצמך כגולש גלים. והעניין הוא שבאוקיינוס ההודי יש אי אחד שבו אפשר לתפור שמיכה בשבועות במקום בשנים.

בסרי לנקה יש גלים כל השנה, כל הזמן. בחודש שעשיתי שם הם לא רק השתלטו על הלו"ז שלי, אלא הכתיבו אותו: הייתי מתעורר מוקדם בבוקר כדי לבדוק את הים, יוצא לכמה שעות על הגלשן, אוכל ארוחת בוקר טובה, נח על הערסל, נותן סשן צהריים על הגלים, ישן קצת כדי לשמור כוחות למה שיביא הים בערב, ואז ארוחה טובה וכמה בירות ושינה מתוקה לצלילי הגלים. העיקר לצבור ניסיון, לתת לעצמי מספיק זמן - ובעיקר מספיק גלים - כדי להבין לעומק את העניין הזה של הגלישה.

יום אחד אחרי חג המולד של שנת 2004 קיבלה סרי לנקה גל אחד יותר מדי. ליתר דיוק יותר מאחד: מה שהחל כרעידת אדמה תת־ימית מול חופי אינדונזיה התפתח לסדרת גלי צונאמי בגובה 30 מטר ששטפו את האי. 35 אלף בני אדם נהרגו, ועד היום - שש שנים אחרי - אפשר לראות בכל מקום רצפות של בתים שנמחקו, בתי יתומים, שיכונים שהוקמו במהירות כדי להלין את חצי מיליון תושבי החוף שאיבדו את בתיהם, וסירות דיג שהים לקח הרחק מהחוף והנחית בחצרות של בתים או על הבתים עצמם.

הצונאמי תפס את סרי לנקה בעיצומה של מלחמת האזרחים שקרעה את המדינה מאז שנות ה־70 - המאבק של ארגון הנמרים הטאמילים למען אוטונומיה בחלקה הצפוני של המדינה. הסכם שלום נחתם בשנת 2001, אבל אם תסלחו לי על משחק המילים, לא ממש החזיק מים; רק ב־2009 הסתיימה המלחמה. ובמתמטיקה הקרה של סוכני תיירות וגולשי גלים, שתי הטראומות האלה של סרי לנקה מתנקזות לכדי עובדה אחת: זול לטייל במדינה משתקמת שמשוועת לכסף זר.

התחזית היא שבתוך פחות מעשור, סרי לנקה תמנף את העזרה ההומניטרית שקיבלה בעקבות הגל ההוא ששטף את הכל - ואת התקציבים שכבר לא מופנים לצבא - ותהפוך למעצמה תיירותית. עד שזה יקרה, התיירות תתבסס בעיקר על סבתות שרוטטות למראה מקדשים בודהיסטיים, ועל גולשי גלים שיושבים במים ומתפללים שיבוא הגל שלהם. לדאבונם של כל המעורבים, גם צונאמי בא בחשבון.

די ברור מה מושך גברים אל הגלים. הרי יש תעשייה שלמה, ותיקה וענפה, שהכניסה לכולנו לראש את המשוואה גולש = סמל מין. חטוב, שרירי, קל רגליים, קל דעת, מבלה את ימיו בחיפוש אחר הגל המושלם ואת לילותיו סביב מדורות חוף עם בחורות שנופלות לזרועותיו - ועוזב עם אור ראשון כדי לצאת אל הים ולגלוש על אנרגיה טהורה. אבל גם אם מקדם הסקס־אפיל גורם לאנשים כמוני להתחיל לגלוש, הוא בטח לא גורם להם להמשיך. את זה כבר עושה האנרגיה.

האנרגיה שאני מדבר עליה היא לא איזה קטע ניו־אייג'י/ פוסט־היפי/ ניאו־מחבק־עצים. זה עניין הרבה יותר ארצי מזה: גלי הים, בדיוק כמו גלי אור וגלי קול והגלים שנוצרים כשנושפים על קערת מרק, הם צורה של אנרגיה. כשיש סערה הרוח מפעילה לחץ על פני הים, והוא מצידו ממיר את הלחץ לגלים. ככל שרוח חזקה יותר נושבת לפרקי זמן ארוכים יותר על מרחבים גדולים יותר של ים, נוצרים גלים גדולים יותר שנעים למרחק רב יותר. והתחושה העילאית הזאת שעוברת בגוף בשניות שאתה על הגל, נדחף למעלה וקדימה ואז גולש במהירות למטה? ככה אתה מרגיש כשהאנרגיה הכחולה הזאת מניעה אותך כל פעם עוד קצת, במנות קטנות וממכרות.

"בן זונה, עאלק דוד משומש גם טוב"

הדבר הכי טוב שאתם יכולים לאחל לגולש זה שיהיה לו בוקר של גלי סוול צלולים כמו זכוכית. זרקתם פעם אבן למים וראיתם איך נוצרות סביבה אדוות שהולכות ומתפזרות? אז זה זה, רק בענק.

גלי הסוול נעים מעל ומתחת לפני הים, מתרחקים במעגלים מהסערה שיצרה אותם ומאבדים לאט־לאט את האנרגיה שלהם. אם במהלך הדרך הם מתנגשים במשהו, הם נשברים. במקומות מסוימים, האנרגיה שמשתחררת כתוצאה מההתנגשות כזאת יוצרת מגלשה קלאסית. מקום כזה נקרא "ספוט", ואפשר לזהות אותו לפי זה שיש בו גולשים. אם אתם רואים מגלשה נטושה, יכולות להיות לזה שתי סיבות: הראשונה היא שגיליתם ספוט חדש, והשנייה (והיותר הגיונית במקרה של החוף הישראלי) היא שיש איזשהי סיבה שמונעת מהגולשים לנצל אותו. סלעים הם תמיד אפשרות במקרה של הים התיכון, ואם אתם באזור קצת יותר אקזוטי, מצטרפות גם אופציות כמו אזעקת כרישים - או תחזית רוח.

אותה רוח שיוצרת את הגלים עלולה להרוס גל מושלם: משב חזק באזור השבירה של הגל מפעיל לחץ על פני הים ומשטח אותו. מצד שני, אם הרוח נושבת מכיוון החוף לעבר הגלים, היא מנפחת את קירות המים כמו מפרשים וכופה על חלקם העליון והצר להישפך הרחק מעבר לחלק התחתון והעבה. בחלק מהמקרים - כשגלי הסוול בגובה מתאים, ונתקלים בריף רדוד מספיק שמעליו הם יכולים להישפך במתינות - התוצאה היא גל חלול. צינור.

קדיחת גלי צינור נחשבת לפסגת השאיפות של כל גולש. ודי ברור למה: אתה בתוך הגל, פשוטו כמשמעו. סגור בתוך חופת מים שמתברגת מסביבך, ובה בעת גם מאיימת לקרוס עליך.

צינור, שהגולשים מעבר לים קוראים לו "גרין רום", הוא גל מהפנט. לכמה רגעים נדירים אתה גם מעל וגם מתחת למים, מנותק משאר העולם, נטמע בלב ליבו של פרץ האנרגיה שנוצר מהשבירה ומביט מתוך המערבולת החוצה, אל האור בקצה המנהרה - אור שתגיע אליו עם קצת מזל והרבה מיומנות.

או לפחות זה מה שמספרים לי, כי כל הידע הצינורי שלי הוא תיאורטי בלבד. עדיין אין לי מספיק מיומנות או ביצים כדי לצאת ולקדוח אחד בעצמי. כבר אמרתי, אני קוּק. לא מתאבד שיעי.

דוריאן פסקוביץ', דוקטור לרפואה ופרופסור לגלישה, נחשב לסנדק הגלים של ישראל. בשנת 1956, ערב מבצע קדש, הוא הגיע לתל אביב חמוש בגלשן ונורא נעלב כשקצין העיר סירב לגייס אותו לצנחנים. כדי לפוגג את העלבון הוא ירד לחוף פרישמן, תפס גלים, הדביק בחיידק את המציל האגדי טופסי קנצופולסקי - ועשה היסטוריה מקומית.

ב־2007 היה כאן פסקוביץ' שוב, ובמהלך הביקור פינה כמה שעות כדי להעניק לי ראיון שפורסם במסגרת המדור "מה למדתי". ישב מולי חתיאר בן 86 עם מרץ פסיכי, עיניים בורקות ותובנות על החיים, על העולם ועל הים. בלי להכיר אותי, הוא ידע שיבוא יום וגם אני אגלוש על הגלים. וחבל רק שלא יצאתי מהפגישה איתו וישר עליתי על גלשן, כי זה היה יוצא סיפור הרבה יותר טוב מאיך שבאמת הגעתי לגלים.

"הגזימו קצת עם הבריכת גלים במימדיון"

שבוע אחרי הראיון עם ד"ר פסקוביץ' ריסקתי את כף רגלי השמאלית תחת כובד משקלו של האופנוע שלי. כאבים, ניתוחים, ברגים, ברזלים, ובסוף נשתלתי במיטה ליותר מדי חודשים של הרהורים וחשבון נפש. פתאום, באמצע החיים, הכל נעצר. כרית מתחת לרגל מגובסת, חברים שבאים לשחק פלייסטיישן ולהביא חומוס, וזה כל מה שיש. היה לי ברור שהלך על הנבואה של פסקוביץ', ובעצם גם על כל סוג אחר של גלישה: כל פעולה הדורשת איזון שמתחיל מהרגליים יצאה מתחום השיפוט שלי לפרק זמן בלתי מוגבל.

כשהגבס סולק המשכתי להסתובב במשך חודשים על קביים, שאותם המרתי לבסוף בצליעה סקסית סטייל דוקטור האוס שאני סוחב עד היום. אל המים - המקום היחיד שבו אין לרגל המנופחת שלי משמעות מכריעה על מהירות ההתקדמות - הגעתי רק אחרי כמעט שנה יבשה, וגם אז לא היו לי תוכניות מהירות יותר משחייה. אבל הקטע החדש הזה, שחייה למרחקים שכללה גם בקרים עם גלים בחוף הצוק של תל אביב, היה ההתחלה האמיתית של מה שאתם קוראים עכשיו. אחרי שלושה קילומטרים של חתירה הייתי מפקיר את הגוף לחסדיהם של הגלים ונותן להם לקרב אותי אל החוף; אני מניח שתסתדרו בלי התיאור של הדרך שעשיתי משם ועד הפנטזיה על גלישת גלים שתסדר לי את הגוף ואת הראש. 

גלישת גלים אינה שונה בהרבה מסקי במורד הר או מדהירה על אופניים בירידות של הקסטל. אבל יש הבדל משמעותי אחד: הגל הוא לא מגלשה סטטית. הוא מתקדם כל הזמן לעבר החוף, שואב מים מהחלק התחתון, מעלה אותם לגובה, שופך, וחוזר חלילה. כשאתה גולש עליו הוא מספק לך ירידה לצבור בה תאוצה, ובו בזמן גם רודף אחריך ומנסה לבלוע אותך. זה קצת כמו לגלוש על מפולת, רק שפני השטח לא גולשים איתך: הם נשאבים לאחור. ויא אללה, כמה טוב לעוף קדימה בזמן שהם נעלמים מאחוריך. מספיק היט אחד מהשיט הטבעי הזה בשביל להתמכר.

תשאלו כל מי שנתפס לחיידק הזה, והוא יגיד לכם שהגלישה קודמת לכל: אין שום דבר שלא מתגמש כדי לאפשר לפחות שעה במים בכל פעם שהים עובד. לפעמים אתה יושב בין גולשים בני 16 עד 50, ושואל את עצמך אם לכל האנשים האלה אין עבודה, משפחה, חיים. וכמובן שיש להם, אבל לפני הכל יש להם גלים.

פעם ראיתי חליפת גלישה מתייבשת על חוט. החוט נמשך בין קיר של חניון לדלת של מכונית במין אלתור שהפך לסידור קבוע. החניון היה של אחד ממשרדי הפרסום הגדולים בישראל. על הקיר היה קבוע השלט "שמור למנכ"ל". כאמור, הכל - אבל קודם גלים.

הדבר השני שנחוץ למי שרוצה ללמוד לגלוש זה גלשן. או ליתר דיוק, גלשן שמתאים למשקל שלו. גלשן קצר מדי לא יציף מספיק, ישקע תחת משקל הגוף ולא יאפשר חתירה יעילה; גלשן גדול מדי יהיה קשה לתמרון ויסרבל את התהליך המתיש של טיפוס מהחוף אל הליין־אפ, אזור ההמתנה של הגולשים מעבר לגלים הנשברים. כשכבר יש גלשן צריך לדעת להזיז אותו במים באמצעות חתירה, כשהידיים משמשות משוטים ושאר הגוף משתדל לא להיגרר ולא להפריע. אבל זה רק כדי לעשות את הדרך אל הגלים עצמם; אחר כך צריך גם לתפוס אותם.

כל ים עובד אחרת, כל יום בים עובד אחרת, וכל גל ביום עובד אחרת. צריך ללמוד לקרוא את הנחשול שנבנה לקראתך, לאמוד את הנקודה שבה הוא יישבר, לצמצם אליה מרחק ואז לסובב את הגלשן לכיוון החוף ולחתור כדי להשוות את מהירות הגלשן לזאת של הגל. כשכל הידע הזה כבר מוטמע והופך להיות מיומנות אינסטינקטיבית, אתה מוכן להתחיל לתפוס גלים. וכאן מתחיל סבב חדש של

 למידה: צריך לתזמן נכון את המעבר משכיבה לעמידה, לשלוט בטכניקה עד שהמעבר אורך פחות משנייה ומתבצע בתנועה אחת. הרגליים חייבות לנחות בדיוק במיקום הנכון, כי רגל שנמצאת רחוק מהציר המרכזי של הגלשן עלולה להפוך אותו ולשלוח אותך אל המים.

כשאתה כבר על הגל, צריך לדעת "לתפוס פינה" - כלומר לנוע יותר לרוחב הגל ופחות במורד - כדי לא לצבור מהירות גדולה מדי בירידה, ולנצל את כוח הדחיפה בשילוב עם תנועה במורד. ברגע שגם זה הופך לפעולה אינסטינקטיבית, אתה יודע לגלוש. לא לעשות תרגילים של קלי סלייטר, כן? סתם לגלוש.

את הניסיון אתה צובר על כמה שיותר סוגים של גלים בעוצמות משתנות. גלים עם נפח, גלים בלי נפח, גלים שנשברים על מדף חול וגלים שנשברים מעל סלעים, גלים בלי רוח וגלים עם רוח שמגיעה מהחוף. עדיף גם להתנסות בכמה שיותר גלשנים: לנצל את היציבות, האורך ויכולת הציפה של גלשני הלונגבורד הענקיים, להבין את הקלילות והזריזות של הגלשנים הקצרים, וליהנות גם מאלה שבאמצע - הפאן־בורדים, שיודעים גם לנוע יציב בקו ישר וגם להיות זריזים בתנועה לצדדים, או גלשני הרטרו הקצרים והעבים. צריך להרגיש את ההבדל בין זנב עגול למרובע ולזנב "פיש", עם מגרעת במרכז. צריך לחוש חומרים שונים: אפוקסי, פלסטיק, EPS. צריך להיות מוכן להכיר עולם חדש. אבל בעיקר צריך להיות מוכן ליפול. הרבה.

הגל הראשון שלי תפס אותי מתחת לצוק של בית ינאי. חבר בשם נועם, שסירב לראות סתירה בין רגלי הקרושה לגלישה, היה זה ששיכנע אותי לנסות. אתה תמיד יכול לרדת גלים על הבטן, הוא הרגיע אותי. אף אחד לא יכריח אותך לנסות לעמוד על מה שנשאר לך מהרגל.

התנאים באותו יום היו מושלמים לגולשים מתקדמים, וגיהנום לקוקים כמוני. לקח לי כמעט חצי שעה רק להגיע לנקודה שבה ישב נועם; עשרות גלים נשברו לי על הראש וסחפו אותי שוב ושוב בקצף הלבן לעבר היבשה. בהיעדר נקודת התייחסות קבועה, הרגשתי שתנועות החתירה שלי לא מקדמות אותי לשום מקום. שניות לפני שהתייאשתי סופית נשבר עלי גל, ואחריו הופיע לפני אזור שקט עם מים כחולים וצלולים. הגעתי למעלה, אל הליין־אפ, רק שלנסות לתפוס גל היה הדבר האחרון שרציתי לעשות - או שחשבתי שאני מסוגל לעשות. אבל אחרי כמה דקות של מנוחה וכמה מבטים של קנאה בנועם השוחט את הגלים, החלטתי שזהו: את הגל הבא שעובר בסביבה אני תופס ויהי מה. ואז הוא הגיע, ואני חתרתי בכוח ודמיינתי את עצמי עף במורד מגלשת המים הזאת וממשיך כמו טיל עד החוף. שבריר שנייה אחר כך עפתי מהגלשן והתכבסתי תחת הכוח האדיר של המים.

בסוף הצלחתי איכשהו לטפס על הגלשן ולחזור בקושי אל הליין־אפ. את הגל הבא ניסיתי לתפוס עוד לפני שסיימתי להתנשף, ומה אתם יודעים: שוב התכבסתי. הפעם גם שתיתי המון מים, בעיקר דרך האף.

זהו, אמר לי נועם. אתה מכור.

מכור מכור, אבל רק אחרי חצי שנה של התרסקויות מפוארות התחלתי ממש לתפוס גלים. בשלב ראשון על הבטן, ולבסוף גם בעמידה - בהתחלה לשברירי שנייה, ועם הזמן לקצת יותר שברירי שנייה. ואז, כדי להתקדם בקצב של טיפה יותר מעקב שבור בצד אגודל מרוסקת, טסתי לחלק הדרום מערבי של סרי לנקה.

• חלקה השני של הכתבה יפורסם במוצאי החג