פרידה מעירוני נהריה: ירידה לצורך הזדהות

מודה באשמה, אני אוהד של עירוני נהריה בכדורסל. כן, אני אחד מאותם לא רבים שאוהד את הקבוצה מהעיר הצפונית, השוכנת על חוף הים בגליל המערבי. כן, זו העיר מהפריפריה ששרדה כמעט עשור בליגת העל. העיר ממנה צמחה אימפריית זוגלובק, המוסד הידוע פינגויין וגם שטראוס משתייך לאותה קטגוריה מוכרת ומכובדת.

אני מלווה את הקבוצה הקטנה כבר מראשית שנות ה-90. דיוויד בלאט הגדול כיכב אצלנו במגרש הביתי, בבית ספר עמל, עם הספרה ארבע על הגב. למה אני מזכיר את פעם אתם שואלים? כיוון שפעם היה כדורסל כחול לבן. פעם כיכבו אצלנו מקומיים.

גילי סופר, אילן וקנין ('בארקלי הישראלי'), שי מינסטר, אילן ברקוביץ', תומר שטיינהאור, שרון ששון, ארז מרקוביץ', יוגב אוחיון, עידו קוז'יקרו ועמית בן דוד

נהנו מן החיים השקטים והנהדרים בעיר. והרשימה עוד ארוכה. פעם היתה אפשרות להזדהות עם מועדון. פעם לא שיחקו יותר מדי זרים. פעם תופפנו על מיכלי מים בייתים במקום תופים, אבל למה לקטר יותר מדי.

הייתי רוצה לומר לך תודה קבוצה יקרה, על אותם רגעים מופלאים שהענקת לי. החל ממשחקי העלייה מהלאומית לליגת העל וכן כל העשור האחרון בהן הגיעו קבוצות "מדינות המרכז" אלינו לפריפריה והתפלאו על האולם הביתי המרשים. תודה לך קבוצה יקרה על אותם ניצחונות יקרים מול המועדונים הגדולים במדינה (כן פעם לנצח את מכבי היה סוג של אורגזמה).

תודה על רגעים מותחים ושמחים וגם לפעמים על רגעי עצב ואכזבה. תודה לך קבוצה יקרה וסגולה על שסיפקת לי ערבים של תרבות ספורט ישראלית אמיתית. נתראה שנה הבאה בליגה כחול לבן, הלא היא הליגה הלאומית!