על ערסל מרחף וטלה בכפית

"מזמן לא נחנו", פניתי שוב לגברת, כמו שאני עושה בשבועות האחרונים, אחרי שאני מרגיש שבאמת עבדתי יותר מדי בתקופת החגים, "אני ממש זקוק לחופש". הגברת הייתה יחסית קשובה אליי. כלומר היא רק הייתה בשיחה אחת מאוד דחופה ובשתי שיחות שהיא חייבת להחזיר עליהן תשובה דחופה לשלוש מתוך 17 חברותיה הקרובות ביותר.

אוקיי, היא הנהנה בראשה. אבל מייד התעשתה וקראה לי חזרה: "אבל משהו בריא", הוסיפה, "שכן אנחנו לא רוצים להתפרע לפני חופשת הקיץ". הבנתי. התחלתי לעשות סבב טלפונים משלי בין החבר'ה, אלה שבלעדיהם חופשה אינה חופשה. כרגיל, ההתגייסות היתה כמעט מושלמת.

כך נסענו שלושה זוגות ל"יערות הכרמל". למה? כי ראשית, זה קרוב - 40 דקות בנסיעה מתונה או 30 דקות עם מגלה הרדאר. שנית, יש קונצנזוס - הגברים אוהבים את הבטלה והאוכל, והנשים באופן טבעי את הבריאות והפעילות. והכי חשוב - כי כך גברת ק' החליטה. כל שאר הסיבות זה רק כדי לתרץ לעצמנו שהיינו שותפים להחלטה.

מייד שכחה כל החבורה שאנחנו לא באמת רעבים, ושחשבנו ללכת כולם ביחד לחדר הכושר, וישר הסתערנו על חדר האוכל. הגברת אפילו ויתרה לי על סידור המזוודה בתוך הארון (שמישהו יסביר לי למה נשים באות ליומיים-שלושה למלון ומייד צריכות לסדר את החדר ו/או המרפסת כאילו הוא הבית שלהן. השלב הבא הוא שיזמינו שיפוצניק ומעצבת פנים, על מנת שהכל יהיה נוח ונעים).

אוכל, קדימה אוכל

מזנונים צבעוניים וארוחה איטלקית קידמו את פנינו בצהרי שישי. אתחיל מהסוף ואומר: האוכל היה טוב לפי כל קנה מידה, ואתם יודעים שקנה המידה שלי גדול מאוד (108 ק"ג). הארוחה הייתה חלבית, לכן היתה פטורה מבעיות כשרות, ואפילו הקינוחים היו טובים מאוד. אשתף אתכם בחלק ממה שדגמתי, אבל תסמכו עליי שטעמתי מהכל: ניוקי קלאסי עם עגבניות שרופות, חרוכות וקרמליות, עם שעועית עדינה, בזיליקום ופרמזן - היה מצוין. גם קנלוני - אותם צינורות ממולאים בתרד וריקוטה - היו עשויים היטב. שפע של סלטים טריים, הרבה ירקות שעונים על כל הקריטריונים של בריאות ומבחינתי גם של הטעם, המון אנטיפסטי, וטרם הגענו למנה העיקרית.

לאט לאט ובזהירות, סוחבים את המשקל העודף, קמנו מהכסאות. הגברת הלכה לבדוק מה היא מפסידה בדף הפעילויות ואני הלכתי לנמנם בערסלים שעל שפת הבריכה.

חברים, במשך שני הלילות עברתי בשיטתיות את כל הערסלים. כולם טובים ומיוחדים, ערסלי היי-טק, אבל הכי טוב היה אחד שאני קורא לו "הכסא המרחף" - ערסל בנוי כמו נדנדה, שאתה יכול לשבת או לשכב בכל המצבים האפשריים: החל מלקרוא עיתון ועד שכיבה מוחלטת. תחושת הריחוף לא מאפשרת לכם להחזיק עיניים פתוחות יותר מ-20 דקות. אם היה לי גרר, הייתי חוזר איתו הביתה.

הגעתי למסקנה שהאוכל טוב יותר לא רק בגלל הטבחים המוכשרים, אלא בגלל איכות חומרי הגלם: הזיתים - קלמטה, מהטובים שיש, הלחמים מצוינים, הגבינות והדגים מאיכות מעולה גם הם, הירקות פריכים וטריים, הכל כמו שאומרים אצלנו - first class! עוד קפה, כולם מתפזרים לפעילויות, ואני חברים, הכרזתי: "אם תחפשו אותי, אני על הכורסא שלי, זו המרחפת".

ההפתעה האמיתית מבחינת האוכל הגיעה דווקא בצהרי שבת ובמוצ"ש. וזאת למה? שתי ארוחות אלו מהוות תמיד את עקב אכילס של בתי המלון בארץ. פעמים רבות אפילו העדפתי להימנע מכניסה לחדר האוכל במוצ"ש והייתי מסתפק בלכרסם משהו בלובי.

נתחיל מהצהריים: ארוחה דרוזית! בדקתי. מסתבר שבמעמקי מטבח האחוזה מחביאים כבר שנים מבשלת דרוזית שאחראית לעלי הגפן הממולאים החמצמצים, לכרוב הממולא ולשאר המעדנים שיושבים על פלטות שבת, מקבלים קליפה פריכה וטעם נפלא. חיסלתי איזה 15 עלי גפן ממולאים. סלט הטאבולה היה טוב גם כן, והכי טובים: קציצות בשר בבמיה וצנוברים, עוף ממולא ברוטב דבש וגרגרי הל, ועוד דברים שלא הספקתי לרשום. אין ספק, אוכל אתני הוא דרך נהדרת להתגבר על מגבלות הכשרות. למי שזה לא הספיק, פרסו על המקום כתף עגל צלויה וחזה הודו ממולא בפירות יבשים.

כן, וכבר ניחשתם, שאחרי כל זה הלכתי לנוח על הערסל (התגעגעתי, כבר שעתיים שלא נפגשנו). אחר הצהריים הגברת מצאה את עצמה בסדנה לחיפוש עצמי או משהו דומה, ממנה הצלחתי להתחמק באלגנטיות, אבל בתמורה התייצבתי יחד איתה לקורס מזורז לריקודים סלוניים. פיזזתי בצעד קליל לצלילי הטנגו והוואלס, ותוך כדי פירואט נכנסתי לארוחת הערב.

חדר האוכל היה די ריק בערב. חלק מהאורחים עזבו וחלק, כמו הגברת, כבר נשברו מהאוכל. אבל לא אני. דבק במטרה, מפוקס, לא מביט לצדדים (חוץ מאשר פעם אחת כשהגנבתי מבט למזנון הקינוחים לפני שנכנסתי). התיישבתי והזמנתי כוס יין. הפעם אתפוס אותם על חם, הרהרתי, הם בטח ימחזרו וישחזרו את האוכל מכל הסופ"ש. אבל שוב ציפתה לי הפתעה. כתפי טלה שלמות בצלייה איטית, בשרן נימוח ומתפרק מהעצם, לצד אורז טוב והמון המון סלטים טריים ופריכים. בהחלט הפתעה לטובה.

טלה בכפית

זהו מתכון ישן מאוד אבל הטלה שאכלתי במלון הזכיר לי אותו מחדש. אני דווקא אוהב מתכונים שמתבשלים הרבה זמן ואפילו קורא להם מתכונים קיציים. לעולם לא הבנתי למה קל יותר לעמוד ליד מחבת לוהט במשך שעה ולטגן שניצלים מאשר לדחוף נתח בשר לתנור ל-3-4 שעות. דווקא מתכונים כאלו שאינם מצריכים טיגון מוקדם, אפשר פשוט לדחוף לתנור, לצאת לטיול לים וכשחוזרים הביתה, הריח מפיל אתכם והטעם אפילו יותר.

אה, ומילה לגבי מאכלי טלה, אנא הפנימו: זה כמו כוסברה. אי אפשר להישאר אדישים - או שאוהבים או ששונאים. אין עוגמת נפש גדולה יותר מלהשקיע בארוחה וכאשר מגיעים האורחים הם פתאום אומרים שהם או צמחוניים, או לא אוהבים טלה או לא אוהבים בשר או רגישים למשהו. לכן אנא עירכו משאל מקדים בקרב האורחים ומינעו מעצמכם אכזבה מיותרת.

(צילום: index open)

1 שוק טלה במשקל של עד 3 ק"ג

1/2 כוס שמן זית

1 כפית גדושה פלפל גרוס

4 שיני שום כתושות

כ-10 גבעולי טימין, עלים בלבד

1 כף שטוחה מלח ים

1 כפית שטוחה פפריקה (אפשר חריפה)

1 כוס נוזלים (יין אדום, יין לבן, ציר עוף או בקר, ובשעת חירום - אפשר גם מים)

אופן ההכנה: 

1. מערבבים היטב את כל החומרים מלבד הנוזלים, מעסים את השוק מכל הצדדים ומניחים למנוחה במקרר, אפשר גם ללילה שלם (אגב, איני חסיד של הרעיון לדחוף שיני שום לתוך השוק. אני מאמין שהקליפה הפריכה והמתובלת שלו, ברגע שהיא מתפרקת מהעצם ומתערבבת בכל הנוזלים הטבעיים והמוספים, תקבל מספיק טעם של שום, ואם לא, הייתי ממליץ להכין סקורדליה או רוטב שום עדין אחר).
2. מחממים ב-250 מעלות תבנית, רצוי כבדה, בתוך התנור. כאשר התנור חם מוציאים את התבנית, מניחים בה את השוק ומטפטפים את חומרי המשרה מעליה. צולים כ-15 דקות מכל צד, עד שתתקבל קליפה פריכה ביותר.
3. עכשיו השלב הכי חשוב: מוציאים, מורידים את התנור ל-130 מעלות (ממתינים מספר דקות שהחום יירד) ובינתיים שופכים את כוס הנוזלים לתבנית ומכסים אותה ב-2 שכבות של ניירות כסף. הרעיון הוא להגיע לאטימה מוחלטת. מי שיש לו כלי עם מכסה, יבורך ויסגור את המכסה על ניירות הכסף. מחזירים את השוק לתנור ל-3 שעות.
4. מגישים את הכלי לשולחן, מחכים מספר דקות ובאמצעות סכין ומזלג מפרקים את השוק מהעצם. מערבבים את הטלה שפירקנו יחד עם המיצים שנשארו. מגישים עם אורז, כמובן. אין כמו כבש ואורז.