פספוס המבקר: החטא של נתניהו לחיסכון הפנסיוני
מבקר המדינה חיפה בדו"ח השנתי על חלקו של בנימין נתניהו בהפקרת כספי חסכונות הפנסיוניים לאחר רפורמת בכר בשוק ההון. כשר האוצר בממשלת שרון, הוא התעלם מתפקידו לכונן מערך פיקוח הולם על קופות הגמל וקרנות הפנסיה והחוסכים שילמו את המחיר כשפרץ המשבר. הפיקוח עדיין חסר
מבקר המדינה מיכה לינדנשטראוס, נגע רק בקצה הציפורן בשערורייה הגדולה והממושכת המתרחשת בשוק ההון, שאחרי רפורמת בכר. הדו"ח השנתי שפורסם בשבוע שעבר מתעלם מחלקו של האיש שנושא באחריות המיניסטריאלית לעמימות האופפת את הפיקוח על כספי החיסכון הפנסיוני המושקעים בקופות הגמל וקרנות הפנסיה. לאיש הזה קוראים בנימין נתניהו.
על כתפיו של נתניהו הוטלה המשימה לקבוע את דפוסי הפיקוח וחלוקת הסמכויות, בתור שר האוצר בממשלת שרון. והוא ממשיך לשמור מרחק גם כראש הממשלה ושר-על כלכלי, למרות שבידו היום מרב הכוח לשים קץ למשחקי הכוח והיוקרה במחלוקת על בלעדיות הפיקוח בין האוצר לבנק ישראל. המבקר חרט על דגלו את ממד האחריות האישית, אבל בקטע הרגיש הזה הוא הסיט את האש למטרה משנית, של הממונה על אגף שוק ההון באוצר, ידין ענתבי.
המבקר עשה לעצמו חיים קלים. למעשה, הוא חיפש את האשם מתחת לפנס. אכן, ענתבי כיהן בתפקיד הממונה בתקופה הקריטית של המשבר שכרסמה בחסכונות הפנסיונים, והוא איננו חף מאחריות. האיש האמין שבכוחו למלא את תפקיד המפקח גם אחרי רפורמת בכר, למרות שממדי התפקיד נעשו גדולים על האגף בכמה מספרים.
המבקר לא טעה במתקפתו על תפקוד האגף וחלקו בהפסדים שספגו עמיתי הקופות והקרנות במשבר. הוא קבע שהפיקוח לא היה מספיק ערני לכך שכספי העמיתים לא הושקעו בהתחשב ברמת הסיכונים שהם נחשפו אליהם, שאין בקרה לאיתור הסיכונים בזמן אמיתי, ושההשקעות לא חורגות ממגבלות החוק ומהמדיניות המוצהרת של מנהליהן.
הענף הלא נכון
הביקורת הצביעה גם על כשלון הפיקוח בפרשת האג"ח הקונצרניות, כשהוא לא נתן מראש לבתי ההשקעות הנחיות מקיפות ומפורטות לגבי מתן אשראי, גביית חובות וטיפול בחובות בעייתיים. הוא גם לא בדק בשלב מוקדם עד כמה המשקיעים המוסדיים חשופים לסיכוני הקונצרניות בהעדר בטוחות פיננסיות או שקיימות בהן רמות מינוף גבוהות.
אבל ככל שידי האוצר אינן נקיות, ענתבי סומן כשעיר לעזאזל ובעיתוי נוח, זמן קצר לאחר פרישתו. הוא צעיר שאפתן שהתיימר לשאת את מעמסת הפיקוח על כתפיו הצרות, אבל לא פעל בחלל ריק אלא בסמכות שרי האוצר שמעליו. הם היו אמורים לדעת ולתקן את כשלי הפיקוח של אגף שוק ההון לאחר הטלטלה שעבר השוק ברפורמת בכר.
המבקר נתלה בענף הלא נכון, באומרו שהממונה על האגף היה צריך לוודא לפחות את השלמת הפערים שמצאה ועדת בכר בחקיקה הנוגעת לפיקוח על שווקי הכספים וההון. ענתבי קיבל את תפקיד הממונה ב-2005. קודם לכן היה המשנה לממונה דאז, אייל בן-שלוש, שתפקידו לקדם את תהליך החקיקה לפי המלצות ועדת בכר. לכאורה האיש הנכון.
אבל המבקר טעה. ענתבי רק קצה הקרחון של הסיפור. ועדת בכר היתה מודעת לבעיית הפיקוח על הקופות והקרנות שתיווצר מהרגע שיצאו מחסות הבנקים ומתחת לעינו הפקוחה והמאומנת של המפקח על הבנקים בבנק ישראל, ויימכרו לכל המרבה במחיר. בנק ישראל חשב אז די בהיגיון, ולא שינה את דעתו עד היום, כי סמכות הפיקוח שלו חייבת להמשך על כל שוק ההון גם באכסניות החדשות של קופות הגמל וקרנות הפנסיה.
הפיקוח נפל בין הכיסאות
האוצר חשב להפך, שהבנק המרכזי חותר לספח שטח לא לו. העימות במחלוקת הזאת החל עוד בדיוני ועדת בכר, ואפילו איים לטרפד את תכנית הרפורמה בשוק ההון בשלבי גיבושה האחרונים. היו"ר יוסי בכר זיהה את המוקש, והחליט להציל את הרפורמה על חשבון הסדרת הפיקוח העתידי. המלצות הוועדה הסמיכו את שר האוצר להסדיר בחקיקה את סוגיית הפיקוח בתוך כשנה וחצי מהפעלת הרפורמה.
הרפורמה יצאה לדרך בנובמבר 2004. היא התממשה בקצב מסחרר שהקדים את לוח הזמנים של ועדת בכר. תוך שנה (במקום שלוש) נמכרו הקופות והקרנות לעשרות בתי השקעות, בפריסה רחבה, שהפיקוח על שוק ההון לא היה בנוי להדביק אותה. שר האוצר נתניהו הוסמך להקים מערך פיקוח שהולם את ממדי השוק החדשים עד ראשית 2005.
זה לא קרה. לנתניהו היו דאגות אחרות. הצוותים שהוא נדרש להקים - האחד כדי לגבש מבנה ותוכן לפיקוח הרצוי, והשני לליווי תהליך החקיקה הנדרש – לא הוקמו. בחלל שנוצר החריף העימות בין בנק ישראל לאוצר והפיקוח נפל בין הכיסאות. האוצר לא רק סירב להיפרד מאגף שוק ההון, אלא ביקש לספח אליו גם את הפיקוח על הבנקים.
כשעלתה הפשרה של הקמת רשות פיקוח עליונה תחת ראש אחד, האוצר ובנק ישראל אמרו – כולו שלי. נתניהו אמור היה להכריע בין המגלומנים ולחתוך, אבל כמו השרים שאחריו, הוא לא רצה להכניס ראש בריא למיטה חולה. הפיקוח נקלע למבוי סתום והמידע על ההפקרות השוררת בשטח חלחל לכנסת. האוצר ניסה לטייח, אבל לא הרגיע.
הלוחמים מתעייפים
המשבר הכלכלי רק הגביר את הדאגה מהשלכות המחדל על החסכונות הפנסיונים. בעיצומו של המשבר הוקדמו הבחירות לכנסת. נתניהו התחרה על ראשות הממשלה. בחוג סגור שאירח אותו לרב-שיח גלוי לב, שאלתי מדוע הוא לא נקף אצבע לקדם את הקמת מערך הפיקוח בלוח הזמנים שהכתיבה לו ועדת בכר.
"ב-2005 התפטרתי מתפקיד שר האוצר בגלל תכנית ההתנתקות" השיב נתניהו. "נכון", אמרתי לו, "אבל אתה התפטרת ביולי 2005, כשאת הקמת מערך הפיקוח היית צריך להשלים עד פברואר 2005". נתניהו חשב רגע ופלט, "עבור לשאלה הבאה".
הסיפור המלא הזה חסר בדו"ח מבקר המדינה. אלמלא כן, היו למבקר תובנות חדות יותר שמסבירות את המחדל. בינתיים, השאיפות ההדדיות של האוצר ובנק ישראל, לפיקוח בלעדי על שוק ההון, כמעט טרפדו את ההסכמות ביניהם על חוק בנק ישראל החדש. אבל אחרי קבלת החוק והסכמת הנגיד לכהן תקופה שניה, חזר פישר ותבע את הבלעדיות לעצמו, או לפחות להיות שותף למידע ולנתונים הנחוצים לו בתפקיד של השומר החוקי על יציבות כל המערכת הפיננסית.
כך או אחרת, נראה שהלוחמים כבר עייפים - באוצר נושבות רוחות חדשות ובודקים שם, איך לעשות שביתת נשק. לאגף שוק ההון יש ממונה חדש, עודד שריג, ומעליו סגן שר יצירתי, יצחק כהן, חדש-ישן בתפקיד. לפני עשור הוא יזם את הצלת קרנות הפנסיה ההסתדרותיות מקריסה. היום מוביל כהן פשרה במערך הפיקוח שתיבחן בקרוב בוועדת משנה של ועדת הכספים. היו"ר, פאינה קירשנבאום (ישראל ביתנו), חושבת בכיוון דומה.
הפשרה משלבת את שלושת רשויות הפיקוח הקיימות (אגף שוק ההון, המפקח על הבנקים ורשות ניירות ערך) תחת שתי מסגרות משותפות: האחת תעסוק באכיפה, חקירות ותביעות (בעצם הרחבת המסגרת הקיימת ברשות ניירות ערך) כשלצידה בית משפט כלכלי (החוק המכונן אותו כבר בצנרת). השניה תהיה כתובת אחידה לטיפול בפניות ותלונות הציבור שגם היא תשרת את שלושת הרשויות. נשמע כמו מועמדות ראויה לפרס נובל לשלום, לא?
לפנייה לכתב/ת 
