בעין ישראלית: אוגרים מזון בבנגקוק
כבר שלוש שנים שאלרון ישראלי מתגורר בבירת תאילנד ועוסק שם בתיירות. מאז הגיע לשם פקדו את המדינה כמה משברים, אבל הנוכחי הצליח, לפחות עבורו, לשבור שיאים חדשים: "מקווים שהשקט יחזור לגן העדן שנראה יותר כמו גיהנום"
משרד החוץ שב ומבקש: אל תגיעו לבנגקוק
השמיים נעשים שחורים יותר ויותר בשל העשן המיתמר מאותם מרכזי קניות, המפוארים ביותר שראיתי אי פעם, שעולים כעת באש - יחד עם סניפי בנקים, בנייני מגורים ומוסדות תרבות אחרים. ברקע פשטו המונים על חנויות הכלבו, רגע אחד לפני הסגירה, בניסיון להשיג עוד קצת לחם, מים וחלב ואולי גם כמה קופסאות שימורים - בעוד אני הסתגרתי בבית בעקבות הודעת הממשלה שבהחלט לא ניתן לפרש לשתי פנים: "מי שיסתובב ברחוב לאחר השעה 20:00 - איננו אחראים על חייו".
מלחמה מתחת לבית. המראות מחלונו של אלרון ישראלי (צילום: אלרון ישראלי)
במהלך שהותי בבנגקוק ידעתי כבר משברים. בין היתר, כשלפני שנה הביאו הפגנות המחאה לסגירת שדות התעופה וחסימת הרחובות ליד הבית והעבודה. התחושה אז בהחלט לא הייתה נעימה, כשההתניידות ממקום למקום הפכה למשימה מורכבת, והלקוחות, מטבע הדברים, פשוט הפסיקו להגיע. אחרי שהסערה שככה והחיים שבו למסלולם התקין, קשה היה שלא להרגיש שהרע ביותר כבר מאחורינו. אבל מה שקורה עכשיו בבירה התאילנדית ובסביבתה הצליח לגמד את הכל וגורם למהומות של השנה שעברה להיראות כמעט כמו מחאה פוליטית שקטה וקטנה.
השמועות על כך שאנשי "החולצות האדומות" מתכוננים להפגנות ענק שישבשו שוב את החיים החלו להתפשט בהדרגה כבר לפני ארבעה חודשים. במרוצת השבועות, כשלא התרחש כלום, סברתי שזו אגדה - פרי מוחו של אלהים יודע מי. למרות שהשקט נשמר - השמועות לא רק שלא פסקו, אלא החלו להדהד בכל פינות העיר.
השבועות המשיכו לעבור, עד שלפני חודשיים זה קרה. התעוררתי בבוקר לעוד יום רגיל, נסעתי לעבודה מבלי שמשהו יוכל לרמז על כך שהמשבר קרוב. אבל שעות אחר כך, כשעשיתי את הדרך הביתה, גיליתי להפתעתי שכל השדרה הגדולה שבה אני עובר תמיד, פשוט חסומה. הצומת המרכזי של "כיכר הדמוקרטיה", סמוך מאוד לביתי, התמלא במפגינים של "החולצות האדומות".
"אמרנו שהם לא יחזיקו יותר מיום-יומיים"
כשחזרתי הביתה דיווחו מהדורות החדשות על עשרת אלפים פעילים שהגיעו לעיר. אז, בעיקר גיחכנו: "הם לא יחזיקו. דיברו על מאה אלף איש והגיעו רק עשרת אלפים. תוך יום-יומיים הם יתפזרו". אותו לילה עבר בכל זאת בלי שינה - בגלל קולות המפגינים שהקימו במת נאומים כמעט מתחת לבית, ולא חדלו להשמיע את טענותיהם נגד הממשל בזה אחר זה, במשך כל שעות הלילה.למחרת הלכתי לעבודה די עייף, מבלי לייחס לאירועי הלילה חשיבות מיוחדת. בחלוף הימים ואחרי שבועיים, שבהם פשוט לא יכולתי לישון, נשברתי והחלטתי לעבור לישון בסלון, לשם מצליחים קולות המהומה לחדור פחות, ועם אטמי אוזניים אולי אפשר יהיה לישון ממש כמו פעם.
הייתי שמח וחשבתי לעצמי כמה טוב שסוף כל סוף אני מצליח להירדם, אמנם על מזרן מתנפח על הרצפה בסלון, אבל לפחות השקים מתחת לעיניים נעלמו. עבר חודש מאז החלו הצרות, שבו התרגלתי לתמרן בדרכים עקלקלות להגיע לעבודה - עד שנדהמתי לראות שה"אדומים" נעלמו כלא היו, פשוט קיפלו הכל - ועזבו.
שקט רגעי בבנגקוק. "חשבתי שהם התקפלו" (צילום: אלרון ישראלי)
כישראלי קשה היה שלא לחשוב מיד: "איזה פראיירים, אחרי חודש שלם של מחאה הם פשוט התקפלו ועוד בלי שאף אחד מדרישותיהם נענתה". הגעתי לעבודה, ורק אז הבנתי שתחושת ההקלה הייתה מוקדמת מדי - לקראת מציאות סבוכה הרבה יותר מזו שהייתה עד כה. לא רק שה"אדומים" לא עזבו, הם פשוט הבינו שחסימת הצומת ליד הבית שלי היא מהלך שלא יוביל אותם לשום מקום - והחליטו להשתלט על מרכז העסקים של בנגקוק, עורק החיים הכלכלי של העיר.
כבר באותו יום עברו כל אותם אלפי מפגינים לאזור המרכזי בבנגקוק ובו הקניונים הגדולים והידועים של העיר, כשאני מוצא נחמה בכך שלפחות עכשיו אוכל לישון בשקט. עוד שבוע עבר - ושוב הפסקתי לישון. הפעם לא בגלל קולות "האדומים" שהלכו ונשמעו רחוקים, אלא בהחלט בגלל דאגות ומחשבות שלא הרפו לרגע.
הרחובות החלו להיות כמעט ריקים מאדם, תיירים חדשים כמעט לא מגיעים ואלו שבכל זאת החליטו להישאר עוזבים את העיר לטובת האיים. כעובד בעסקי התיירות שם, החלו הימים לעבור מבלי שההכנסות כיסו אפילו את משכורתה של העובדת המקומית שאני מעסיק.
"כמו הקסאמים בישראל, הצרות הן נקודתיות"
התמונות הקשות שמשדרים ללא הרף כלי התקשורת בעולם מציירות, למרות הכל, מציאות מעוותת על מה שקורה כאן. ההפגנות אכן נערכות, אך תוך שמירה על שקט יחסי, למרות שיתוק מרכז העסקים. מבחוץ זה נראה קשה הרבה יותר, בדיוק כמו שהרבה זרים חושבים על ישראל כששומעים על קסאמים ופיגועים - ולא מבינים שמדובר בעניין נקודתי שלא מקיף את המדינה כולה.
במשך כל הזמן חושבים רק מה לעשות, איך אפשר בכל זאת להתגבר על המצב ולהביא לכאן תיירים - גם אם יהיה צורך לפנות לשווקים חדשים.
והנה, אתמול בבוקר, הצליחה ידיעה מעודדת לעשות אותי סוף כל סוף מאושר. ממש כשערכנו בבית חב"ד את ארוחת החג, קיבלנו פתאום דיווח שמנהיגי "החולצות האדומות" נכנעו והכל נגמר. הדאגות החלו לדעוך: אולי יקח קצת זמן, אבל בסופו של דבר הלקוחות יחזרו בהמוניהם וכל התקופה האחרונה תיראה כבר בקרוב כמו פרק אפל ונשכח בהיסטוריה שחלף לבלי שוב.
כך חלפו להן שעתיים של אופטימיות, שהסתיימו במכה גדולה של אכזבה כשנמסרה ההודעה על העוצר. תמרות העשן עדיין ניכרות בשמיים וכל אותם סימני היכר של העיר ומרכזייה העסקיים ממשיכים להישרף באש מחאת מתנגדי השלטון. מה נותר כעת? בעיקר להמתין להתפתחויות ולקוות לחדשות טובות, שהפעם - יעלו בקנה אחד על המציאות ויחזירו את השקט לגן העדן הזה, שכבר בערך חודשיים נראה יותר כמו גיהינום.
לפנייה לכתב/ת 
