חרם פלסטיני: מה אתם הייתם עושים?

אילו נקלע זר לאזורנו, הוא היה משוכנע שהחלטת הרשות הפלסטינית להחרים את מוצרי ההתנחלויות תואמת להפליא את האמרה האנגלית "Cutting off the nose to spite the face", היינו: מעשה שנזקו הפוטנציאלי אמור להיות גדול לאין ערוך מתועלתו.

שכן קברניטי הכלכלה הפלסטינית, שסמוכה מן המסד עד הטפחות על שולחנה של ישראל, היו אמורים להבין כי התעטשות כלכלית קלה של שכנתן הגדולה ממערב עלולה לחולל נזלת רבתי במחוזותיהם. משחק באש החרמות הרי יכול לעבוד לשני הכיוונים, ודי בפעולת תגמול כלכלית אחת מני רבות אפשריות שלנו, כמו אי הכנסתם לישראל של יותר מ-100 אלף פועלים פלסטינים, כדי לעשות שמות במשק הפלסטיני המראה סימני התאוששות נאים בשנים האחרונות.

"אנו מסוגלים לנהל את המערכה הכלכלית הזאת", אמר מושל ירושלים ברשות, עדנאן אל-חוסייני. ואכן הפרטנרים מסוגלים לכך ואף שמורה להם הזכות לעשות כן, בדיוק כפי שלישראל עומד ההיתר, למשל, לערום לא מעט קשיים על היצוא והיבוא הפלסטיני; או לעודד את "מפעלי ההתנחלויות" לשלוח את 25 אלף הפועלים הפלסטינים המועסקים בהם הביתה; או לאסור על כלל המעסיקים הישראלים להעסיק פועלים מיו"ש; או להימנע מקניית תוצרת פלסטינית; או לערום קשיים ביורוקרטיים ואחרים בהעברת חומרי גלם וטכנולוגיה ישראלית; או אף להטיל הגבלים ואיסורים על הזרמת הכספים הבלתי פוסקת ממדינות המפרץ לרשות.

את העובדה שבכוחו של כל צעד מהצעדים לעיל להסיג את הכלכלה הפלסטינית שנים לאחור, יודע אל נכון ראש הממשלה הפלסטיני, סלאם פיאד, שמודע אולי יותר מכל עמיתיו להנהגה הפלסטינית לצורך האקוטי בהעלאת רמת חייהם של נתיניו, בעיקר לטובת ביצור שלטונם מול החמאס. אז מה אם כן מביא את הכלכלן פיאד להעלות על ראש שמחתו עתה את רעיון החרם, על אף שיחות הקרבה ולמרות מודעותו לפורענות הפוטנציאלית שעלולה תגובה ישראלית הולמת לחולל במשק הפלסטיני?

ייתכן שזה חלק מהמענה הפיאדי להצעתו של שר ביטחוננו אהוד ברק, שבמחווה אצילית ומחממת לב אמור להודיע בימים אלה לג'ורג' מיטשל על פינוי אדמות של מתנחלים לטובת כביש שיחבר בין רמאללה לעיר הפלסטינית רוואבי (גבעות או גבעתיים בעברית), שאמורה לאכלס יותר מ-100 אלף תושבים כשתהיה גדולה. ואפשר שחלק מההסבר נעוץ בעובדה שפיאד וחבורתו יודעים שאין בנמצא זפת ונוצות שלא ימרחו בהם את ההתנחלויות והמתנחלים ושלא יזכו לעידוד, תמיכה וסימפטיה בקרב נשיאים אמריקניים מסוימים ולא מעט ישראלים, המאמינים בכל לבם כי מתוך עשרה קבים של רשעות, נקלות ומניעת מעשי שלום שירדו לעולם, תשעה מהם נחתו להם לבטח בהתנחלויות.

ואולי בכל זאת עיקרו של ההסבר מצוי דווקא בקריאה לקויה מיסודה של ישראל את סף ההפסד והשבירה של הפלסטינים, המלווה כמובן בחוסר נכונות של מרבית ממשלות ישראל להעמיד תג מחיר הולם לכל התגרות, פרובוקציה ושבירת כלים פלסטיניים. כך, לדוגמה, עוד ב-1993 כשנדרש שמעון פרס להבהיר מה גורם לו להעריך שהפלסטינים יקיימו את ההסכמים שנחתמו עמם באוסלו, הוא טען כהרף לאחר חתימתם כי "הם יודעים היטב שיש להם מה להפסיד".

בהיגיון הפרסי הייתה לכאורה אמת קיפודית גדולה, גם אם לצדה היו לא אמיתות שועליות מעשיות וקטנות שהפריכו אותה שוב ושוב. לפלסטינים אכן היה ויש מה להפסיד, אלא שישראל לרוב לא הבינה מהו הפסד בלתי נסבל מבחינתם, מה גם שמעולם פרס, ביילין והחברים לא היו נכונים להגיע עמם לגמ"ח, בייחוד שגמר חשבון כזה היה בחינת עדות מכרעת לכישלונם המהדהד של ההסכמים. תג המחיר הרופס שממשלות רבין ופרס גבו מהפלסטינים לא עורר בפרטנרים יותר מבת שחוק מהולה בהבנה שכלי התגובה הישראליים מתמצים פחות או יותר בנו-נו-נו, לעתים אף תוך קריצת עין.

עקרון ה"ייתנו יקבלו" של נתניהו בקדנציה הראשונה שלו כראש ממשלה, וביתר שאת מבצע "חומת מגן" של ממשלת שרון ב-2002 – ערערו במשהו את אמונת הפלסטינים ששבירת כלים ישראלית היא לא חלק מסט התגובות האפשריות שלה. אלא שבלבנט, כמו בכל מקום פרוע עלי אדמות, הסנקציה הפוטנציאלית הכואבת צריכה לרחף כל העת מעל ראשיהם של הסוררים.

דָּא עָקָא שכפי שכמה מממשלות ישראל מאז אוסלו הכילו את הפרות ההסכמים הפלסטיניות החוזרות ונשנות, כך מתגלית עתה ממשלת נתניהו כגוף המצטיין באין אונות משווע בכל הנוגע להעמדתו של דג הרקק הכלכלי-פלסטיני על מקומו, ובמידה רבה כמי שנוטעת בהם את התחושה שדווקא "אין להם מה להפסיד".

לפיכך, כל מה שצריך נתניהו להחליט עתה הוא אם מעבירים את פיאד ואל-חוסייני תוכנית גמילה מזורזת מהתחושה החדשה-ישנה שישראל שוב מאמצת אל לבה את הכלת הקפריזות, ההסתות והפרות ההסכמים שלהם, או שהוא ושריו ממשיכים לזרום עם שיטת הסלאמי הפלסטינית.

ד"ר שאול רוזנפלד, מרצה לפילוסופיה

מה גנדי היה אומר? / אוריאל פרוקצ'יה

נתאר לעצמנו כי נולדנו, גדלנו, וחיינו כל חיינו בכפר פלסטיני קטן, נניח ששמו נעלין. בימים רחוקים אדמות הכפר השתרעו למרחוק, עד למבואות לוד, והן נטועות עצי זית מלוא החופן. מלחמת העצמאות קרעה מעל הכפר את מרבית אדמותיו והוא התכווץ והתרושש. לאחר מלחמת ששת הימים הכפר, איך אומרים זאת המתנחלים? "שוחרר".

עם הקמתה של ההתנחלות החרדית מודיעין עילית החלה תנועה קרקעית של התרחבות ההתנחלות, כדי למצוא לתושביה "פתרונות דיור". בד בבד עם כך החלה להיבנות הגדר, שדחקה את אדמות הכפר צפונה אל שטחו המבונה, במטרה לפנות שטחים נוספים לגוש ההתנחלויות שמצפון למודיעין. נתיב התחבורה העיקרי הקרוב לכפר, כביש 443, נחסם בפני תושביו, וגם בימים הקרובים, עם פתיחתו החלקית מחדש במצוות בג"צ, השימוש בו לתושבי הכפר יהיה כה עמוס בנקודות בידוק מסורבלות עד שרוב התושבים לא יוכלו להשתמש בו. תחת זאת ייסללו "כבישי ילידים" שיאריכו את מועדי ההגעה מכפר אחד למשנהו עשרת מונים.

תושבי הכפר זקוקים לפרנסה, אך עם אובדנם של מטעי הזיתים נגדע אחד ממוקדי התעסוקה המרכזיים של הכפר. הסגר הפיסי יצר ויוצר שורה של קשיים ברכישת השכלה ובשילוב אלטרנטיבי בשוק העבודה.

כיצד היינו חשים אנחנו כלפי שכנינו המתנחלים, אילו היינו אנחנו תושבי הכפר נעלין? הרפוסים שבינינו היו מבכים בשקט את מר גורלם ומעבירים את חייהם ביגון ואנחה. האלימים שבינינו היו בוודאי מקדישים את מרצם לפעילות ההולמת את אופיים. אלה ראויים למנוד ראש, ואלה לגינוי מוסרי חריף.

אנשי המעלה שבינינו היו בוחנים דרכי מאבק לא אלימות, של אי שיתוף פעולה עם הכובש הזר. זו הייתה דרכו של ענק זכויות האדם, מהטמה גנדי, כשנאבק לשחרורה של הודו מעולו של הכובש הבריטי. הוא נלחם בכל כוחו כנגד כל גילוי של התנגדות אלימה ובחר, תחת זאת, באסטרטגיות שונות של התנגדות פאסיבית. המפורסמת והמוצלחת שבהן, הייתה הטלת חרם מוחלט על סחורות בריטיות ועידוד של התעשייה המקומית.

ההיסטוריה משבחת את גנדי על תעצומות הנפש שגילה מול אלימותו של הכובש. לנצח ייחרט בתודעתנו כגיבור אוניברסאלי של זכויות אדם. גנדי לא היה היחיד שהטיף לשימוש באסטרטגיות לא אלימות. הייתה זו רוזה פארקס, תופרת שחורה ענייה ממונטגומרי, אלבמה, שגירושה מאוטובוסים עם הפרדה גזעית הוליד את החרם הגדול על התחבורה הציבורית ולימים לאינטגרציה הבין-גזעית ברחבי ארצות הברית. ענקים כמרתין לותר קינג, נלסון מנדלה ואחרים העלו לעיתים קרובות על נס את גבורתה הלא אלימה. גם קץ השלטון הגזעני בדרום אפריקה הוחש שלא בכוח הנשק אלא בסנקציות כלכליות לא אלימות.

כל מי שעיניו בראשו, ושאינו מצפה שהאוכלוסיה הנכבשת תתלקק מהנאה על סל הצ'ופרים שהכיבוש העניק לה, צריך לברך את הרשות הפלסטינית על שהחליטה להסיט את המאבק לפסים בלתי אלימים. אך המתנחלים עצמם, ושדרות רחבות של ישראל הרשמית התומכות בהם (למשל, התאחדות התעשיינים), ראו זאת אחרת.

"לא ניתן להם להכניע אותנו", הסבירו הקוזקים הנגזלים שנפגעו מן החרם, "בסופו של דבר, כשהסחורות שלהם יוחרמו הם ירגישו את הפגיעה הכלכלית בצורה קשה פי עשרות מונים ויבואו עם הזנב בין הרגליים כדי להשיב את המצב לקדמותו. אז יראה העולם מי הנאורים ומי אלה שמחרחרים מלחמה".

תגובה מתלהמת? כזו היאה רק לקומץ של "תפוחים רקובים"? נבחן אם כן את תגובתה של מועצת יש"ע, הגוף הנבחר של המתנחלים, הנתפס בעיניהם כמתון ומיושב בדעתו. "מדובר בפעולת איבה לכל דבר מצד הרשות הפלסטינית וראשיה", הודיעו והוסיפו: "יש להגיב עליה מיידית ובצורה חדה, כפי שמגיבים על פעולת איבה". כך גם הגיב תעשיין שטחים שהחרם פגע במכירותיו: "אנחנו חוטפים פטישים על הראש ושותקים", התלונן; ובצד האופרטיבי הציע תגובה ציונית הולמת: "גם דמוקרטיה צריכה להגן על עצמה".

לא ברור בדיוק מהי התגובה הנדרשת, לפי דעתה של מועצת יש"ע, וכיצד הדמוקרטיה המופלאה שלנו בשטחים אמורה להתגונן מפני מחריביה. אך קל לברר בתולדות העמים, בהודו, בדרום אפריקה, וגם, במחילה, בארץ ישראל המנדטורית שנאבקה על עצמאותה, מהי האפקטיביות (שלא לדבר על המוסריות) של תגובות כוחניות לשאיפתה של אוכלוסיה נכבשת להגדיר לעצמה את חייה.

פרופ' אוריאל פרוקצ'יה, ראש תוכנית התואר השני במשפטים, המרכז הבינתחומי הרצליה