האיש ששרט את כדור הארץ
בעקבות "המזוודה" של סרגיי דובלטוב שרואה אור בעברית, ניסתה שירי לב-ארי להבין את הסיפור של הסופר הרוסי יוצא הדופן, מה בדיוק היה סוד כוחו וקסמו, ולמה לעולם היה קשה לגלות אותו
דובלטוב. איש שוליים
שנינות, החיים ברוסיה הסובייטית, האבסורד, התלישות והחמלה שבקיום האנושי – אלה הם פחות או יותר החומרים שמרכיבים את כתיבתו המופלאה של סרגיי דובלטוב, אחד הסופרים הרוסים המעניינים ביותר במאה ה-20.
דובלטוב היה מהגר חצי יהודי וחצי ארמני, שנאלץ לגלות מברית המועצות בשנות ה-80 למערב. במולדתו לא הצליח לפרסם כמעט דבר; את עיקר תהילתו רכש כשחי בארצות הברית. כשהגיעו ספריו לרוסיה המולדת, היה זה כבר אחרי נפילת החומות והמסכים, אבל דובלטוב לא ממש זכה לראות את זה – הוא מת ב-1990.
הספרים של דובלטוב מבוססים על חומרים אוטוביוגרפיים: מקומות עבודה, אירועים מחייו, מערכות יחסים, בני משפחה, חברים, אנשי ספרות ידועים שהכיר, כולם נכנסו אל ספריו. דמויות, סיטואציות ואנקדוטות עוברות אצלו מספר לספר, לפעמים משנות גירסה. הרבה מספריו כתובים בגוף ראשון מפי אדם ששמו סרגיי דובלטוב, או בוריס אליחאנוב, או דלמאטוב – בדרך כלל אלה סופרים או עיתונאים כושלים, בעלי חיבה עמוקה לאלכוהול, ואיזו תשוקת חיים שלא עוזבת אותם, למרות הכל.
בעברית ראה אור לפני עשר שנים קובץ הסיפורים של דובלטוב “אנחנו ושכמותנו", שכלל גם את הרומן "בארץ נכר" (בתרגום שי מרקוביץ', בהוצאת עם עובד). כעת רואה אור הספר "המזוודה", ובו שני רומנים קצרים של דובלטוב - “השמורה" ו"המזוודה" (בהוצאת אחוזת בית). שניהם נכתבו בתקופה שבה חי דובלטוב בניו יורק. המשוררת והמתרגמת סיון בסקין תירגמה מרוסית, העירה הערות, והוסיפה פתח דבר על דובלטוב ועל יצירתו.
"השמורה" מספר על סופר נרדף שנאלץ למצוא את פרנסתו כמדריך סיורים בשמורת פושקין, האיזור הכפרי שאליו הוגלה המשורר הנודע בהוראת הצאר. ב"המזוודה" מתוארים זכרונותיו של גולה, דרך בגדים וחפצים שנמצאים במזוודה היחידה שלקח אתו בשעת ההגירה. כל חפץ מעיד על תקופה אחרת בחייו – פעם הוא חייל ששומר על אסירים, פעם הוא סטודנט עני שמנסה להתפרנס, או שולייה של סתת או סתם סופר מתחיל.
הגיהנום הוא עבודה אנושית
סרגיי דונטוביץ' דובלטוב נולד ב-1940 בעיר אופה, בירת בשקיריה, לשם פונתה משפחתו מלנינגרד עם תחילת מלחמת העולם השנייה. ב-1944 חזרה המשפחה ללנינגרד. אביו היהודי היה במאי תיאטרון, אמו הארמנית היתה שחקנית. בבגרותו למד דובלטוב בלשנות ואת השפה הפינית, אבל פרש מהלימודים כעבור שנתיים.
הוא גויס לצבא ובמשך שלוש שנים שירת כשומר על אסירים בבית כלא (את תקופת השירות הזאת תיאר בספרו "אזור", שפורסם 18 שנה אחר כך, כשחי בארצות הברית). עד מהרה הגיע דובלטוב למסקנה שהאסירים והסוהרים חד הם, וכי את הגיהנום האמיתי מייצרים אנחנו עצמנו, בני האדם.
לאחר שחרורו מהצבא חזר ללמוד באוניברסיטה בחוג לעיתונות, והחל לכתוב סיפורים קצרים. הוא התיידד עם חוגי הספרות של לנינגרד, ובראשם עם יוסף ברודסקי. אולם למרות זאת, לא הצליח דובלטוב לפרסם את ספריו בחופשיות ולקבל הכרה ממסדית. ספריו נדחו שוב ושוב על ידי מו"לים. הוא חש רדוף.
בשנים 1972-1975 גר דובלטוב בטאלין, בירת אסטוניה, איזור שנחשב ליברלי וקרוב ברוחו למערב. הוא קיווה להוציא שם לאור את ספריו. הוא כתב לעיתונים רוסיים, ואת התקופה הזאת תיאר בהומור בספר "פשרה", שם כתב על קשייהם של עיתונאים בברית המועצות, שנקרעים בין יושר עיתונאי לבין הצורך להתאים את כתיבתם לצנזורה. באותה תקופה עבד דובלטוב גם בשמורת פושקין שליד פסקור, ובהשראתה כתב את “השמורה”.
פוסע בשולי החברה
בספריו הירבה לתאר אנשים משולי החברה – אלכוהוליסטים, עבריינים, אסירים, חולי נפש, זונות, עיתונאים כושלים, רווקות מזדקנות, בוהמיינים תלושים. את ספריו הנון-קונפורמיסטיים הצליח להפיץ באופן מחתרתי ברוסיה, וגם להבריח עותקים לקהילות המהגרים הרוסים באירופה ובארצות הברית. בסופו של דבר, גם עקב התנגדותו למשטר הסובייטי וגם עקב אי הצלחתו לפרסם את כתביו, היגר לאוסטריה ב-1978 ושנה לאחר מכן הגיע לארצות הברית, שם השתקע בניו יורק, רובע קווינס.
בניו יורק הקים דובלטוב כתב עת חדש בשפה הרוסית, "נובי אמריקנץ" (האמריקני החדש), מן אלטרנטיבה חצופה לעיתון המהגרים הוותיק “נובויה רוסקויה סלובו”. באמצע שנות ה-80 הפך לסופר מצליח בארצות הברית. הוא פירסם עשרה סיפורים ב"ניו יורקר". ספריו תורגמו לאנגלית ולרוסית ולשפות אחרות.
ובכל זאת, עיקר פרנסתו היה מעבודתו כתסריטאי וכשדרן בתחנת הרדיו "ליברטי", ששידרה לברית המועצות מסרים מהמערב. רק לקראת סוף שנות ה-80 זכה דובלטוב להכרה גם ברוסיה. ספריו החלו לצאת לאור במולדתו, והוא זכה להצלחה רבה. אבל הוא לא הספיק לחוות את ההצלחה הזאת; דובלטוב מת ב-1990 מדום לב פתאומי, בגיל 49, ונקבר בניו יורק.
משעמם בלעדיו
דובלטוב היה סופר אהוב, וכנראה גם אדם אהוב, שכן אחרי מותו החלו חבריו הסופרים והעיתונאים לפרסם שורה של ספרים עליו. כך למשל ספרו של יבגני ריין, "משעמם לי בלי דובלטוב", או ספרה של לודמילה שטרן "דובלטוב חברי הטוב".
המשוררת והמתרגמת סיון בסקין משווה אותו לסופר האמריקאי ג'יי.די סאלינג'ר. "הוא עצמו מאוד העריך את סאלינג'ר והיה קשור מאוד לסופרים אמריקניים כמו שרווד אנדרסון, ויליאם פוקנר", אומרת בסקין. "הוא היה מחובר לסיפור האמריקאי הקצר עוד לפני שבכלל למד אנגלית. אבל לטעמי, המשותף לו ולסאלינג'ר היה היכולת לספר סיפור קצר מושלם בסגנון מושלם.
"אני מוצאת אצלהם כל מיני הקבלות מעניינות. למשל ב'יום נפלא לדגי הבננה', סימור נכנס לחדר ורואה את אשתו ישנה ויש שם שורת מזוודות חדשות. ב'השמורה', כשדולבטוב חוזר לחדר השינה, הוא רואה שורת מזוודות חדשות. אני לא יודעת אם זה ציטוט מכוון או לא, אבל בכל מקרה יש קשר".
סאלינג'ר אמר פעם, שסופר טוב הוא סופר שמתחשק לך להרים אליו טלפון. מתחשק לך להרים טלפון לדובלטוב לפעמים?
"מאוד, אני מניחה שהיינו מדברים על ענייני ספרות. היום הוא כבר נחשב לסוג של קלאסיקון, או לפחות לאחד הסופרים הנקראים של התקופה.
איך בעצם התוודעת אליו?
"בסביבות שנת 88' הייתי בת 12, מעט מיצירותיו פתאום התחילו להתפרסם במגזינים לספרות במולדת, במסגרת השיבה של אוצרות הספרות האסורים לרוסיה. סבתא שלי היתה מנויה על עשרה מגזינים והייתי סוחבת לה את כולם. שם הוא פירסם את 'בארץ נכר', ופרקים נבחרים מתוך 'המזוודה'. קראתי ומאוד נהניתי מזה. זה היה מענג, מצחיק,
סגנון מושלם. את שאר הספרים שלו קראתי כבר אחרי שנים רבות בבגרותי".
קשה לתרגם אותו?
"זו היתה בעיקר שמחה גדולה לתרגם אותו, ובמיוחד את 'השמורה' שהיתה אתגר גדול, כי יש בסיפור טיפוסים
שמדברים בשפה מיוחדת, מן שפה של איזורים כפריים עם כל מיני שיבושים פרטיים. דובלטוב עשה מזה ממש מטעמים, ולכל שיגעון של כל דמות הייתי צריכה למצוא פתרון עברי".
וכך אומרת אחת הדמויות ב"המזוודה", על כוסית הגונה של וודקה: "לפני הולדתנו – פעורה תהום. ואחרי מותנו – פעורה תהום. חיינו אינם אלא גרגר חול באוקיאנוס האינסוף האדיש. על כן, ננסה לפחות לא להקדיר את הרגע הנוכחי בעגמומיות ובשיעמום! ננסה להותיר שריטה על פני קליפת כדור הארץ". את הדבר הזה לפחות – להותיר שריטה על קליפת כדור הארץ – נראה שדובלטוב הצליח לעשות, בפיסת החיים שלו, בין שתי התהומות.
לפנייה לכתב/ת 
