מה רוצה התולעת

מאז שדניס רודמן ירד בפעם האחרונה בקריירת האן.ביי.איי שלו לחדר ההלבשה עברו עשר שנים. באחד ועוד אחד פשוט, זה אומר שתקופת ההקפאה שלו - חמש שנים מרגע פרישתו של שחקן ועד זכאותו להיחשב כמועמד להצטרף להיכל התהילה של הכדורסל בספרינגפילד, מסצ'וסטס - הסתיימה מזמן. והנה בחודש שעבר התבשר רודמן שוב, כרגיל דרך אמצעי התקשורת, שהוועדה הבוחרת אחת לשנה את השמות שייכנסו אחר כבוד להיכל התהילה דילגה עליו גם הפעם. קארל מאלון וסקוטי פיפן יהיו שם, גם סינתיה קופר ואפילו צמד הג'ונסונים המתים, גאס ודניס. אבל רודמן מחוץ להיכל גם השנה, ובמקרה שלו בכלל לא בטוח שאפילו מוות יסדר את העניין.

יכול להיות מעניין לשמוע מה יש לו לומר על זה, בין צריבת עוד קעקוע על עורו לבין פירסינג חדש על המרפק דווקא, כי שם אנשים עוד לא חשבו לחורר. אבל רודמן, שלאחרונה התוודה בפומבי על בעיות שתייה קשות, לא יכול להיות נורמלי רק כדי שהנורמלים יבחרו בו לאחד משלהם.

"התשובה שלי לשאלת ראש הממשלה: דבורה הנביאה"

(צילום: אימג' בנק/ GettyImages)

בגובה 2.01 מ' בלבד, האיש הזה היה מלך הריבאונדים באן.בי.איי שבע פעמים ברציפות. בשיאו הגיע לממוצע עונתי של 18.7 ריבאונדים למשחק; לשם השוואה, בעשור שחלף מאז פרישתו לא הגיע אף שחקן בליגה ליותר מ־15.4. ותזכרו נגד מי הוא שיחק: דייויד רובינסון, חאכים אולאג'ואן, אלונזו מורנינג, דיקמבה מוטומבו, פטריק יואינג ושאקיל אוניל הצעיר. כולם רחבים ו/או גבוהים בהרבה ממנו, ולכל אלה הוא עשה בית ספר בריבאונד. הוא לבדו הרביץ חמישה משחקים של 30 ריבאונדים ומעלה מתוך 12 פעמים שזה קרה בהיסטוריה של הליגה, והיו לו גם 33 משחקים של 25 עד 29 ריבאונדים. זה יותר מבארקלי, מוטומבו, אוניל, אוקלי, דאנקן, גארנט, יואינג, אולאג'ואן, קווין וויליס, דווייט הווארד ובן וואלאס - ביחד.

רודמן נבחר פעמיים לשחקן ההגנה של העונה, והיה חבר בחמישיית ההגנה של הליגה במשך שבע עונות. יש לו חמש טבעות אליפות, שלוש כשחקן חמישייה בשיקגו בולס ושתיים כמחליף משמעותי בדטרויט פיסטונס. "התולעת" אזק אנשים בפומבי תוך כדי משחק, חירפן כוכבים יריבים והיפנט כל צופה ביציע ובטלוויזיה. תוסיפו לזה 70% ניצחונות בקריירה של יותר מ־900 משחקי אן.בי.איי, ותגיעו למישהו שהיה משהו מיוחד. ואחר. וחריג. וזה - אבל בדיוק זה - למה הוא בחוץ. הרי כל המספרים והנתונים וההישגים שלו מהווים עילה יותר ממובהקת לבחור בו להיכל התהילה, או לפחות להציג אותו כמועמד שנדחה בסופו של דבר, נניח. אבל רודמן בחוץ לא בגלל שלא היה כדורסלן טוב, אלא בגלל מי שהוא. ולכן אין לו סיכוי לזכות בסיכוי. 

בשלב מסוים הוא חדל להיות כדורסלן. כלומר, רודמן המשיך בשלו על המגרש - דחף, בעט, איגרף, משך והתנגש. הכל כדי להשיג עוד ריבאונד, לספק את צורכי ההתמכרות האישית שלו לעניין. אבל הוא הפך להיות מוזר מדי, אקסצנטרי מדי, מחורפן מדי. רגע אחד הוא עוד הוגדר כבלתי צפוי, כי איש לא היה יכול לחזות מראש את צבע שערו במשחק הבא, או כמה עגילים באף יהיו לו עד לשבוע הבא. כשהרגע הזה חלף, והבלתי צפוי באישיותו הפך להיות הצפוי, רודמן פשוט הלך קצת רחוק מדי מהמיינסטרים.

הדבר האחרון שחברי הוועדה המכובדים של היכל התהילה רוצים לראות זה המחזה הבא: דניס רודמן מגיע לערב הרשמי שלהם באחת מאותן שמלות כלולות שכבר יצא לו ללבוש על גופו, שפתיו משוחות בליפסטיק מזעזע, עיניו מאופרות בכבדות, ובשערו כל צבעי הקשת, כולל גוונים שהומצאו במיוחד לכבוד האירוע. שלא לדבר על הנאום המסורתי ועל דברים שהוא עלול להשמיע, כי הרי אין לו גבול או אלוהים, ובעיקר אין לו שום צנזורה.

רודמן הוא האבטיפוס, אבל בטח לא היחיד שנותר בחוץ בגלל כתמים בולטים על נוצותיו. ג'רי טרקאניאן, מאמן הקולג'ים האגדי שניצח 778 מתוך 980 משחקים בקריירה ארוכת שנים, יושב מחוץ להיכל התהילה. למה? כי האיש ביצע כמה הפרות תקנון של ליגת המכללות בקבוצות השונות שאימן, והדברים הגיעו לידי התנצחות בלתי פוסקת בינו לבין המוסדות הניהוליים ועד לבית המשפט העליון של ארצות הברית. בין זה לבין היותו אגדת כדורסל אין קשר ממשי.

הסיפור של רודמן די דומה בסך הכל. בסופו של דבר, היכל התהילה צריך להחליט אם הוא בוחר ואוסף אליו שחקנים על פי כישורי הכדורסל שלהם, ההישגים והשפעתם על הקבוצות והמשחק עצמו, או שהוא מפשפש גם בציציות של אנשים כאילו היה מוסד לבדיקת כשרות. כרגע, בעיני, הגוף היוקרתי והמכובד הזה חוטא לתפקידו.