מי הסרבן ומי הקורבן

להתפלץ: ישראל, המדינה המחזיקה בשיא העולמי של פרסי נובל לגולגולת, שהפכה שם נרדף ליצירתיות, זו שמייצאת ייעוץ אסטרטגי לכל קצווי תבל – לא מצליחה להסביר לעולם שההתמשכות הסכסוך במזרח התיכון אינה נובעת מסירוב ישראלי ל-"סיום הכיבוש" אלא מסירוב ערבי ל-"סיום הסכסוך".

בבזאר המזרח תיכוני מתנהל כביכול מו"מ לשלום. כביכול, משום שבמשא ומתן אמיתי חותרים הצדדים לתוצאה רצויה לשניהם. במזה"ת אין תוצאה רצויה אפשרית משותפת לשני הצדדים. מטרתה של ישראל להתקיים, מטרתם של הערבים לא לאפשר זאת. שלום לא יכול לצאת מהמשחק הזה, אבל ההצגה מתנהלת כדי לכבוש את לב הצופים. לעמדת הצופים כלפי החיזיון המזויף הזה עשויה להיות השפעה מכרעת על עתידה של ישראל.

בכאילו מו"מ הזה, ישראל היא לכאורה "הקונה". הפלסטינים הם לכאורה "המוכר". מה שישראל מבקשת לקנות מן המוכר הוא "סיום הסכסוך", שפירושו השלמת המוכר עם קיומה כמדינה יהודית וחדילתו מפעולות האיבה נגדה.

בקמפ-דיוויד 2000 וגם ב-2008 הציעה ישראל לשלם עבור "סיום הסכסוך" מה שנחשב למחיר המבוקש: סיום הכיבוש ומסירת מרבית הגדה המערבית לפלסטינים, הקמת מדינה פלסטינית, מסירת אזורים מאוכלסי ערביים בירושלים לפלסטינים ומציאת פתרון הגון לשרידי הפליטים מ-1948.

אבל הערבים חוזרים ומסרבים להשלים עם קיומה של ישראל כמדינה יהודית ולסיים בכך את הסכסוך. העולם הבחין בסירוב הערבי והכיר בצידקתה של ישראל. הכרה זו הייתה הנכס האסטרטגי החשוב ביותר של ישראל בעשור האחרון.

הממשלה הנוכחית "הצליחה" לאבד את הנכס החשוב הזה ולהחליף תפקידים עם הצד הערבי. כיום, ישראל, המשוועת לסיים את הכיבוש ולהיפרד מהפלסטינים, נתפסת כסרבן השלום. הערבים, שמזה עשור לפחות מוותרים על "סיום הכיבוש", על הקמת מדינה פלסטינית ועל קבלת כל תביעותיהם הלכאוריות האחרות ובלבד שלא ייאלצו לנטוש את חלום חיסול "הישות הציונית", מצליחים למצב עצמם כקורבן.

פעם אחר פעם גוברת חוכמת השוק הערבית על גאונות הנובל הישראלית. זה לא היה נורא כל כך אלמלא היה תלוי בדעת הקהל עצם קיומנו: שלא כמדינות אחרות, ישראל הוקמה בעזרת הסכמה בינלאומית, ובשל אבדן הסכמה כזו היא עלולה להיות מחוסלת. את ישראל, צריך לזכור, אפשר להגיש לערבים גם על מגש של נייר. די שאובמה יכפה על ישראל הסכם שבו קיימת עמימות בסוגיית הפליטים – כמו בהצעה הסעודית למשל שהוא נוטה לה חיבה – כדי להביא לפתרון שתוצאתו מדינה פלסטינית ולצידה מדינת ישראל הנתונה להצפה על ידי פליטים פלסטינים. ישראל כזו תחדל תוך 15-20 שנה להיות מדינה יהודית.

אובמה כבר הזהיר כי יפנה עורף לצד שיסכל את השיחות. כל מי שהתנסה בניהול מו"מ בארה"ב יודע: אם אתה מעוניין לקנות – נקוב במחיר שאתה מוכן לשלם או שתתויג כ"לא רציני". ישראל של נתניהו, להבדיל מזו של ברק, אולמרט ולבני, הולכת ומצטיירת כקונה "לא רציני". נתניהו אינו מחויב למחיר שהציעו קודמיו, ושדחה בזמנו הצד השני, אבל הוא חייב להגיש הצעה ברורה וכנה או שיביא להחרפה במיצובה של ישראל כסרבן.

ישראל לא תצליח לבלום מהלך כוחני מצד אובמה אם לא תשכיל לגייס את יהודי העולם, את דעת הקהל והקונגרס בארה"ב, את מנהיגי המדינות הנאורות ואת תושבי העולם ההגונים. תרועות ה"לא" העולות משופרו של נתניהו – "לעולם לא נחזיר את ירושלים להיות עיר חלוקה בודדת וחצויה", למשל – אינן מסייעות לכך. אם נתניהו מוכן לשלם עבור "סיום הסכסוך" מחיר סביר עליו לחדול להסתתר מאחורי "נאום בר-אילן". הוא חייב לכבוש את תודעת העולם במפגן פוזיטיבי: ישראל שואפת לסיים את הכיבוש, מוכנה להקמתה של מדינה פלסטינית בגדה המערבית, מוכנה לדון על הסדר בירושלים ועל פתרונות הומניים לשרידי הפליטים, ובלבד שהפלסטינים יבואו למשא-ומתן על מדינה פלסטינית לפלסטינים ומדינה יהודית ליהודים. הערבים, למרבה הצער, לא יקבלו זאת אבל אז תיחשף סרבנותם. ואם כן יקבלו - או אז נקרא בקול גדול "הללויה".

אם נתניהו אינו מוכן לכך אנחנו בצרה גדולה. קרוב לוודאי שעם רדת המסך על שיחות השווא, ישראל תתומרן לעמדת "הסרבן", ידידיה יתנערו ממנה, התוכנית הסעודית או צרה דומה תיכפה עליה והשאר - מי ישורנו.