עליית מדרגה: פגשתי את הפלוס של הגרוש
אמנם ניחנתי בכריזמה מתפרצת ובתקשורת בינאישית טובה עם אנשים, אבל כשמדובר בילדה בת ארבע וחצי שאבא שלה "עושה לי את זה", הביטחון קצת מתערער ויש חשש שהכריזמה שלי תסתכם ב"וואווווו, איזה ציור יפה עשית בגן!!!"
המינוס הוא שאת נורא רוצה שהפלוס תחבב אותך מבלי שתתאמצי יותר מדי ותצאי מפגרת מגדרך, שכן, אמנם ניחנתי בכריזמה מתפרצת ובתקשורת בינאישית טובה עם אנשים, אבל כשמדובר בילדה בת ארבע וחצי שאבא שלה "עושה לי את זה", הביטחון קצת מתערער ויש חשש שהכריזמה שלי תסתכם ב"וואווווו, איזה ציור יפה עשית בגן!!! ".
אז קבענו שהפגישה תתקיים בבילוי משותף במסיבת יומולדת הארבע של בת של חבר (גרוש+2) של החבר שלי. סיכמנו שלפני היציאה לבילוי המשותף, אגיע לביתו כחצי שעה לפני הנסיעה, כדי ש"הילדה תכיר אותך קצת לפני..." .
"מותק", אמר לי אבא'לה, "כשאת מגיעה, אל תפתחי את הדלת עם המפתח אלא תדפקי, כדי שהיא תפתח לך ותקבל את פנייך, סבבה?"
"סבבה, בטח סבבה" עניתי, וכך היה...
לאחר מהלך הכניסה המבוים חיכתה לי ילדה בלונדינית יפהפיה בפינת הספה, אוכלת חלה טרייה עם שוקולד השחר (היא כבר מוצאת חן בעיניי, אין על שוקולד השחר!) וצופה בריכוז רב בפלזמה. אביהּ הכיר בינינו, ובדיוק אחרי חמש דקות נעלם כלא היה מחלל הסלון והותיר אותי לבד עם הגמדה הקטנה.
מלבד קולות הטלוויזיה, השתיקה היתה רועמת
גידפתי אותו קלות בליבי, אספתי ביטחון והתיישבתי באמצע הספה. מלבד קולות הטלוויזיה, השתיקה היתה רועמת, מה שהלחיץ אותי עוד יותר, ומיד התחלתי לחפש נושאי שיחה אקטואליים לסמול טוק ערני.
"אז מה... את רואה עספור?" שאלתי וראיתי איך הבונדינג הזה מתדרדר מרגע לדודלי.
"מה?" שאלה הקטנה.
"כלום, כלום, מה את רואה?" התעשתתי.
"בימבה", ענתה בנונשלנט.
על השולחן הבחנתי בציורים צבעוניים ילדותיים וקלטתי איך הכריזמה בשקל וחצי שלי נכנסת לפעולה.
"וואו, איזה ציורים יפים, את ציירת?" נכנעתי לקלישאתיוּת.
"כן, עושים אותם עם טוש מיוחד", ענתה והגישה לי את אחד הציורים, "את זה אני הכי אוהבת".
"הוא באמת מאוד יפה", עניתי וחשבתי לעצמי שלפעמים קלישאות לא מוערכות כראוי.
הקטנה חייכה אליי, ומרגע לרגע התגלתה כילדה נעימה, מסבירת פנים ומתוקה להפליא. שמחתי והודיתי לגוד על ששמע את תפילותיי ולא נפלתי על ילדה שמתפנקת על אבא'לה ומבקשת רק את אמא'לה.
נזכרתי שיש לי כלי נשק מדהים: אני תותחית בצמות!
לאחר כעשר דקות חזר אביה לסלון, ונשימתי חזרה למקצבים יותר טבעיים. באותו רגע נזכרתי שיש לי כלי נשק מדהים: אני תותחית בצמות שורש! מעבר לכך שאני תותחית בצמות, אני גם ממש אוהבת לקלוע אותן ומציעה את שירותיי לכל בעלת שיער באשר היא. זה תמיד נותן לי תחושה שאני בכל זאת טובה במשהו. הצעתי לקטנה שאעצב לה תסרוקת יפה לקראת המסיבה, וזו נענתה בחיוב ובשמחה. (תודה שנייה לגוד - יש מצב שאני מתחזקת אחרי זה).
אחרי קליעת צמה מהממת ובונדינג טוב מהמצופה, יצאנו לדרכנו והגענו לבית רווי בלונים צבעוניים וילדות קטנות. בחצר הבית מינגל החבר של אבא'לה דגים עסיסיים, והאמת, יותר משעניינה אותי המסיבה, עניינו אותי גוויות הים, שכן הייתי רעבה בטירוף. בפנים התרוצצו להן בנות הבית, והתיישבתי לצד הסבתא הגאה (והמתקדמת עד מאוד) שאחזה בלפטופ וגלשה ב...פייסבוק!
"נעים מאוד, אני אורה".
"נעים מאוד, לימור", עניתי.
התרגשתי קלות (טוב, לא קלות - מאוד!) וחיבקתי אותה אליי
באותו רגע קפצה עליי הקטנה והתמקמה בנינוחות על רגליי. אני לא אוהבת להיות דביקה, אבל התרגשתי קלות (טוב, לא קלות - מאוד!) וחיבקתי אותה אליי.
"נראה שהיא אוהבת אותך. אתן מכירות הרבה זמן?" שאלה אורה.
"לא, האמת שהכרנו לפני שעה", עניתי.
"נו, מצוין", חייכה אורה החביבה, " אז יש פה התחלה טובה", ניתחה אורה את המצב ושינתה נושא: "תגידי, יש לך פייס?"
"ברור", עניתי.
"מעולה, אז בא לך להיות חברות?" שאלה הסבתא ומיד מצאה את פרצופי הווירטואלי ושלחה בקשת חברות.
לאחר מכן יצאנו לחצר והקטנה התערבבה עם הקטנות האחרות. אחרי דקות ספורות היא התקרבה לכיווני עם בלון לב אדום דבוק לפיה, מנסה ללא הצלחה למלאו עם ריאותיה הקטנות.
"רוצה שאנפח לך אותו?" שאלתי לתומי מבלי לדעת למה אני נכנסת...
"כן", ענתה והושיטה לי בלון ספוג רוק.
אביה, שישב לידנו, התבונן בתמונה האידילית הזו בסיפוק, בעוד שאני אחזתי בעל כורחי בבלון מלא נוזלים, וכל מה שעבר לי בראש זה "איך לעזאזל אני מכניסה את הדבר הזה לפה שלי ועדיין מפגינה שכיף לי נורא". הבנתי שאני צריכה לעשות פה מהלך, ולכן נקטתי תוכנית שלא תבייש מרגל מוסד. אחזתי את הבלון בקצות אצבעותיי בחלקו היבש ובזמן שהסבתי את תשומת ליבה של הקטנה לחיפושית משה רבנו שבדיוק טיפסה על השולחן, נפנפתי במרץ את הבלון מתחת לכסא עד שהתייבש קלות ויכולתי לנפחו ללא הבעות פנים מוזרות. התוכנית הושלמה בהצלחה, ולאחר דקה הקטנה רדפה אחרי בלון לב אדום שעליו מודפסות המילים: I LOVE YOU
שאר הערב עבר בנעימים ובטעימים עם הקליקה החדשה שלי. אחרי העוגה נפרדנו מהנוכחים, אבל לא לפני שאורה הזכירה לי שאאשר אותה בפייס. אחזתי את ידה הרכה של הקטנה והלכנו לכיוון הרכב.
הנסיעה חזרה עברה כשאבא'לה מסביר לקטנה על מאפייני חיות טורפות שהיו חדשים אף לי. חיות טובות-לב פחות עניינו אותה. התבאסתי על שכל השנים האלה זיפזפתי על ערוץ דיסקברי לכיוון ערוץ E ולא היו לי תובנות אינטליגנטיות להוסיף לשיחה הערה. אחרי שאבא'לה עבר על כל חיות הטבע: אריות, לביאות, כרישים, פירינאות, נחשים, יגוארים, בזים, תנינים וכו', ביקשה הקטנה צמאת הידע עוד ועוד... אבא'לה חכך במוחו ואני ניסיתי לעזור: "מה עם נשר?"
"נשר הוא לא טורף, מאמי, הוא אוכל נבלות".
"אה..." וואי, חשבתי לעצמי, מדוייק פה לאללה שיעור הטבע.
"מה עם זאב?" ניסיתי שוב.
"זאבים כבר היה, מאמי, בהתחלה, בחלק של הלהקות", חייך אליי ,"כנראה היית עסוקה במשהו אחר".
הוא צודק, הייתי עסוקה בלחשוב כמה נעים היה לי.
לפנייה לכתב/ת 
