"הקהל עדיין ממתין לבז'אר בסוף כל מופע"

יותר מכל כוריאוגרף אחר במאה החולפת, היה זה מוריס בז'אר שהצליח לפתוח את שערי עולם המחול בפני ההמון מבלי לוותר על איכויותיה הפילוסופיות של היצירה ומבלי להפוך אותה לפופוליסטית. בקריירה, שנפרשה על פני שישים שנה, הותיר אחריו בז'אר יותר ממאתיים יצירות בהן עבודות מופת מונומנטאליות כמו "הבולרו", "פולחן האביב" ו"ציפור האש", שהציעו אינטרפרטציות מהפכניות ליצירות הקלאסיות.

בז'אר. מוריס ורבי (צילום: רויטרס)

יצירותיו של בז'אר הביאו לבמה ספקטקל רחב יריעה והוציאו את המחול מהאולמות הסטנדרטיים אל אצטדיונים ואמפיתיאטראות, שהיו שמורים עד אז לעצרות ומופעי רוק. הוא רקד עם אגדות כמו מרגוט פונטיין ויצר עבור מיטב המבצעים בהם רודולף נורייב, מיכאיל ברישניקוב, מיה פליסצקיה וג'ודית ג'יימיסון. כשהקים את להקת הבלט של המאה ה-20, היו שהרימו גבה וראו בשם גוזמה מגלומנית, אך הזמן הוכיח שאין ראוי ממנו לשאת את חותמה של המאה שהגדירה מחדש את אמנות המחול וטשטשה גבולות בין תחומי היצירה השונים.

שלוש שנים אחרי מותו של בז'אר ולהקת המחול שייסד בלוזאן, ממשיכה את דרכו. את המושכות קיבל לידיו הרקדן והכוריאוגרף גיל רומן, בן טיפוחיו של בז'אר ומהמעגל האינטימי שלו. "לא קל לשאת את משקל הזיכרון על הכתפיים, אבל זו אחריות שאני נושא בגאווה", אומר רומן בראיון בלעדי ל-ynet לקראת ביקור הלהקה בישראל, "מוריס היה לי אבא ומורה דרך וחבר, הוא לימד אותי כל מה שאני יודע ועד כמה שקשה לומר את זה, הוא הכשיר אותי לתפקיד".

בז'אר. פתח רחב את שערי המחול (צילום: Emilie Jendli)  

יותר מעשרים שנה חלפו מאז ביקרה להקתו של בז'אר בארץ. רומן היה אז אחד מסולני הלהקה ובעקבות הביקור, יצר את "הדיבוק", פרשנות מחולית לקלאסיקה היהודית מאת ש. אנסקי. "יש לי הרבה זיכרונות טובים מישראל", הוא אומר, "אני שמח שאנחנו חוזרים להופיע אצלכם".

סיבוב ההופעות בישראל ייפתח ב-23 ביוני בבריכת הסולטן בירושלים עם שלוש מיצירות הדגל של בז'אר – "ציפור האש" למוזיקה מאת איגור סטרווינסקי, "מה שהאהבה אמרה לי" למוזיקה מאת גוסטב מאהלר ו"בולרו" למוזיקה מאת מוריס רוול. שלושה ימים לאחר מכן תופיע הלהקה באמפי-תיאטרון של קיסריה עם יצירותיו של בז'אר ויצירה נוספת שהוזמנה מרומן לרגל חגיגות היובל של הלהקה.

גיל רומן. נושא את המשא בגאווה (צילום: Kiyonori Haseqawa)  

"רצינו להציג בפני הקהל בישראל את פניה השונים של הלהקה", אומר רומן ומתייחס בין היתר גם לבחירות המוזיקליות הגרנדיוזיות של בז'אר. "מוריס כוון תמיד כלפי מעלה, הוא רצה ללכת עד הקצה ובו זמנית היה קרוב לקהל אבל מטאפיזי. היצירות ששרדו את הזמן, הן דווקא אלה שמתבססות על פרטיטורה ולא על מונטאז' מוזיקלי. זו הסיבה שבחרנו להציג בביקור בישראל שילוב של יצירות קלאסיות חזקות של בז'אר לצד עבודה רומנטית וחדשה שיצרתי עבור הלהקה".

מרס קנינגהם המנוח הורה לפרק את להקתו לאחר מותו, אבל יש דוגמאות אחרות כמו הלהקות של אלווין איילי ופינה באוש שממשיכות לפעול. בז'אר התלבט בשאלה?

"מוריס היה מאד חצוי. במשך הרבה מאד זמן הוא אמר: 'אני הולך והמחול שלי נגמר'. עם הזמן הוא חזר ליצירות ישנות שפתאום הקהל גילה מחדש. זה הוביל אותו למחשבה פטאליסטית לפיה הזמן הוא השופט העליון.

הוא האמין שיצירות שיאבדו עם הזמן, כנראה צריכות להיעלם. הייתי לצדו של מוריס תקופה ארוכה מאד. נכנסתי ללהקה בשנת 1979 ובמשך 30 שנה עבדנו יחד. מוריס רצה שאקח לידיי את הלהקה והתכוננו לזה ביחד. המעבר היה טבעי. התפקיד שלי הוא להפיח חיים מחודשים ביצירותיו ולחשוף מגוון רחב ככל הניתן מהן בפני הקהל. המטרה המרכזית היא לא לשמר את היצירה, אלא להגיש אותה לקהל, לגרום לו להרגיש ולתת לזמן לשפוט ובמקביל ליצור יצירות חדשות".

אוהד נהרין אמר לאחר מותה של באוש, שכאשר כוריאוגרף מת, במובנים מסוימים יצירתו מתה איתו. רומן מסתייג: "אני מבין היטב מה הוא אומר. זה נכון חלקית. גם מוריס חשב כך, אך בסופו של דבר הוא שינה את דעתו בין היתר בגלל רצונם של האנשים להמשיך ולהיפגש עם יצירותיו. ברגע שיוצר הולך, הוא משאיר אחריו חומר. כל עוד יש אנשים שעבדו איתו ומסוגלים להעביר את רוח הדברים, אני מאמין שהיצירה תמשיך להתקיים.

"לכן כל כך חשובה לי המשכיותה של הלהקה. ברגע שהשרשרת הזו תקרע, יהיה קשה להמשיך. כעת ההמשכיות טבעית – רקדנים ותיקים בלהקה מעבירים הלאה את הידע לרקדנים החדשים והשרשרת נמשכת באופן מסורתי. אם המשמעויות יאבדו, זה ייגמר. זה כמו שתגידי שביום שמולייר מת צריך להפסיק להציג את מחזותיו. אני אומר: מהיום שבו מולייר מת, מחזותיו מוצגים באופן שונה. זה אחרת, אבל עדיין מתבסס על הטקסט המקורי שמשמש כמפת דרכים".

"זו לא טרנספורמציה, כיוון שאנחנו לא משנים את הכוריאוגרפיה של בז'אר אלא חיים אותה מחדש. עבודות רבות מבוצעות היום על ידי רקדנים שלא הכירו אותן קודם ומטבע הדברים התוצאה שונה. זה לא שימור במובן המוזיאוני של המילה, השינויים הם אורגניים ונובעים מהזמן שעבר. הכוריאוגרפיה זהה, הפרשנות חדשה. זה כמו פרטיטורה מוזיקאלית, אם תרצי, מוצרט כתב יצירות שמנוגנות היום אחרת לגמרי מכפי שהן נכתבו בזמנו. הכלים השתנו, תפישת הזמן והמקצבים השתנו. גם במחול התחוללו שינויים מריתמוס ועד איכויות התנועה והפיזיולוגיה של הרקדנים".

הבולרו. כוריאוגרפיה שמשתמשת בגיאומטריה ומדגישה את כוחה של הקבוצה  

מה שהפך את בז'אר לאגדת מחול לדידו של רומן הוא שילוב של אישיות יוצאת דופן והופעה בימתית שאי אפשר לסרב לה. "מוריס היה ישות מיוחדת במינה", אומר רומן, "הוא הצליח לייצר אמפתיה וביקש לשחרר אותך ואת עצמו באמצעות היצירה. זה היה חילוף וחיפוש דרך שמאפשר לך לצמוח.

תמיד התייחסתי לריקוד עם מוריס כאל מסע חניכה וחיפוש עצמי. זה נכון לרקדנים שעבדו איתו ולקהל שצפה ביצירותיו. השותפות עם הקהל היא נושא מרכזי ביצירותיו כמו תפישת הספקטקל. בניגוד ליוצרים רבים אחרים, הוא בפירוש ביקש להתקרב לקהל ולחלוק איתו את הרגע".

"אם צריך להצביע על שינוי רדיקאלי ומהפכני שמוריס בז'אר עשה בעולם המחול, זה יהיה בדיוק זה. הוא יצר דמוקרטיזציה של המחול תוך דיאלוג עם ריטואלים. אנשים זקוקים לטקסים ולפולחן ובשנות ה-60 וה-70 המטרה שלו היתה לחיות באולמות המופעים ריטואלים שיאפשרו לקהל לחוות באוסמוזה את המעמד הפולחני.

מכאן אחידות התנועה שמאד בולטת בכוריאוגרפיה של מוריס, שיש בה הרבה מעגלים ואזכורים גיאומטריים שהם חלק מחזון שקשור במסורת".

"מוריס נטע זרעים קטנים שצמחו והניבו פירות בעולם כולו. הוא נקודת ההתחלה של הרבה מאד כוריאוגרפים גדולים כמו ירי קיליאן, שאומר בעצמו שמה שדחף אותו ליצור, היו עבודותיו של בז'אר. עבור מץ אק זה אותו הדבר. הוא פיזר גרעינים שכיום גדלים בכל מיני מקומות ומזינים את המחול אולי כיוון שמוריס הוא הרבה יותר מכוריאוגרף ובלתי אפשרי לקמט אותו לתגית מסוימת. הוא מייצג את המחול כרעיון קונספטואלי. המחול שלו נדיב, חיוני ואורגני שמכוון לכולם".

לעבודות של בז'אר מצטרפות מדי עונה גם יצירות מוזמנות שמסמנות התחדשות והופכות את הלהקה ליצור חי. "זה גוף שזוכר, אבל בו בזמן נושם, משתנה ומתפתח", אומר רומן, "אנחנו עובדים עם יוצרים מבחוץ כמו ז'אן כריסטוף מאיו ואנשים שהיו חלק מהדרך שעשינו והכירו את מוריס לאורך ציר הזמן.

זו דרך ליצור דיאלוג שמתקשר עם הזיכרון בתוך המשפחה המורחבת. אין יום שעובר מבלי שנדבר על מוריס. הוא נוכח מאד בסטודיו ועל הבמה. זה לא שהפכנו אותו לסמל, אבל הוא פשוט שם במובן הכי יומיומי של המילה. אני חושב שגם הקהל מחכה בסוף כל מופע לראות אותו עולה לבמה".