הביזיון המתוקשר שעלה לנו ביוקר
ההחלטה הייתה נכונה, הביצוע הושלם בלי נפגעים, אבל על התמונות מהבוקר שאחרי אנחנו משלמים עד היום. כך יצאנו מלבנון - ונשארנו עמוק בתוכה
עד היום אני מתכווץ מבושה כשאני נזכר בלילה ההוא של מאי 2000. איני יכול לשכוח את לוחם השריון, שצעק מצריח הטנק לתוך הסלולרי: "אמא, אני בחוץ"; את מפקד הגיזרה סוגר אחריו בפנים קפואות את שער ה"גדר הטובה"; את נשות ארגון "ארבע אמהות" חוגגות ניצחון פוליטי במסיבת עיתונאים, מוזרה בלשון המעטה, עם הרמטכ"ל ואלוף הפיקוד. גם את נסראללה, שליטש, מן הסתם באותן שעות, לנוכח אותם מראות, את נאום "קורי העכביש" שלו - איני יכול לשכוח. הוא כבר ידע אותו יום שהנסיגה מרצועת הביטחון היא רק תחילתו של פרק חדש, ולא סוף לסיפור המדמם.
עשור לנסיגה - סדרת כתבות מיוחדת:
- אחרי 10 שנים, דיאלה עדיין מחכה שיכירו בקיומה
- בית הקטיושות: הצלקת של אשכול 820 לא הגלידה
4 אמהות מסכמות: "מזל שיש את מי להאשים"
המרגיז הוא שהנסיגה מרצועת הביטחון בדרום לבנון הייתה מעשה נכון כשלעצמו. ברק, שעוד כאלוף במטה הכללי ב-85' התנגד שצה"ל יישאר ברצועת הגנה, הבין כפוליטיקאי עד כמה צדק: 18 שנים אחרי, היה ברור שהשהייה מביאה יותר נזק מתועלת. השטח ההררי והסבוך ברוחב 7-3 ק"מ, שצה"ל החזיק בשיתוף עם מיליציה מקומית לא יעילה במיוחד, אמנם בלם חדירות מחבלים ליישובים שבגבול (מטרה שאפשר היה להשיג גם באמצעים אחרים); אבל הוא לא העניק לתושבי הצפון הגנה מקטיושות, וגם אפשר לחיזבאללה לצבור ניסיון, ביטחון עצמי והתמקצעות בלוחמת גרילה והפעלת מטענים וטילי נ"ט, תוך כדי התכתשות עם לוחמי צה"ל וצד"ל במוצבים ובסביבתם.
גרוע מזה: בסיועם של הסורים ומשמרות המהפכה של איראן, למדו אנשי חיזבאללה להכיר אותנו. הם למדו לא רק את שיטות הפעולה של צה"ל ואת נקודות התורפה שלו, אלא גם את רגישות החברה הישראלית לאבדות ואת היתרונות שהעניקה להם המחלוקת האנדמית בין שמאל לימין בישראל. לכן הבטיח ברק ב-99' שאם ייבחר, יוציא את צה"ל מלבנון. אם אפשר - במסגרת הסכם כולל עם סוריה שתבטיח, תמורת הגולן, גם לרסן את חיזבאללה.
משנבחר לראשות הממשלה, החליט ברק לממש את הבטחת הבחירות שלו גם בלי הסכם עם סוריה. זאת למרות החשש המוצדק, שנסיגת צה"ל תיתפש על-ידי חיזבאללה ופטרוניו כניצחון שיכרסם לאפס את הרתעת צה"ל ומדינת ישראל ויעודד אותם להמשיך בלחימה. היה ברור גם שנסיגה אף עלולה לעודד את הפלסטינים לפתוח במתקפת טרור (כפי שאמנם קרה). כדי לפתור בעיה זו הציע אלוף פיקוד צפון לשעבר, עמירם לוין, להנחית מכה קשה והרסנית על מעוזי חיזבאללה בלבנון ואז לסגת. הצעתו נדחתה מחשש שמא תשלול מכה כזו את הלגיטימציה והחסות הבינלאומית, שברק ביקש להשיג לנסיגה ולשקט שקיווה שישתרר בעקבותיה. כדי להשיג לגיטימציה זו גם סימנה ישראל את קו הגבול עם לבנון במשותף עם האו"ם.
התוכניות מול הדינמיקה הלבנונית
מועד הנסיגה נקבע ליולי 2000, ובהתאם לכך החל פיקוד צפון בראשית השנה, בניצוחו של האלוף אשכנזי, להכין בקפידה את נסיגת כוחות צה"ל ואת ההיערכות להגנה מקו הגבול ביום שאחריה. המוצבים, כולל הבופור, רוקנו מציוד והוכנו לפיצוץ. עד כאן התנהלו הדברים בצורה הגיונית וסבירה. אילו הכל היה מתנהל כמתוכנן, היו צה"ל וצד"ל נעלמים לילה אחד בקיץ 2000 מדרום לבנון במבצע צבאי מסודר ומאורגן, בלי להותיר אחריהם שלל ומראות קורעי לב של אזרחים הנסים על נפשם, הכרוכים בנסיגה מבוהלת.
נסיגה מסודרת כזו, בנוסח ההתנתקות מחבל עזה ב-2005, הייתה נתפשת בזירה הדיפלומטית ובתקשורת הבינלאומית, כמו גם בעולם הערבי, יותר כמימוש החלטה אסטרטגית של ממשלת ישראל בשיתוף עם האו"ם, ופחות כניצחון של חיזבאללה. אלא שאז הוכיחה הדינמיקה הפנים-לבנונית פעם נוספת עד כמה היא מסוגלת לשבש ולסכל כל תכנון צבאי אסטרטגי.
כמו במלחמת לבנון הראשונה ובמבצעי "דין וחשבון" ו"ענבי זעם", לא הערכנו נכון את חולשת הלבנונים בעלי בריתנו ואת יכולתו של חיזבאללה להשתמש בשיעים, שהם הרוב בדרום לבנון, כדי לנטרל מהלכים צבאיים יזומים על ידינו. כוונתה המוצהרת, חודשים רבים מראש, של ישראל לסגת עוררה חששות כבדים ומוצדקים בקרב אנשי צד"ל. הם ידעו היטב שאם צה"ל ייסוג והם, עם משפחותיהם, יישארו בכפריהם, יכלה בהם חיזבאללה את זעמו באכזריות חסרת רחמים.
גם בישראל ידעו זאת, ולכן חודשים רבים לפני הנסיגה הוקמה מינהלת משותפת למשרד הביטחון, לצה"ל ולשב"כ, שהכינה בעבודת מטה מסודרת ובחשאיות רבה תכניות לפינוי אנשי צד"ל ומשפחותיהם ולשיקומם בישראל. באפריל, חודש לפני התמוטטות הקו, קרא אליו ראש הממשלה את אלוף פיקוד צפון לשעבר, יוסי פלד, והטיל עליו להאיץ ולארגן את המאמצים לטיפול באנשי צד"ל ומשפחותיהם, שכבר הוחלט לקלוט בארץ.
אבל לאנשי צד"ל, שחרדתם גברה משבוע לשבוע, הועברו רק הבטחות ורמזים עמומים. כך למשל נאמר להם שאין עדיין החלטה סופית על נסיגה וכי יש סיכוי להגיע להסכם עם הסורים, שגם יסדיר את הישארותם בביטחון בכפרים. הסיבה להתנהגות זו מצידנו הייתה שבישראל חששו שאם יידעו אנשי צד"ל, שנלחמו עדיין במוצביהם באותה תקופה, כי נסיגת צה"ל היא עניין גמור וכי תתרחש בתוך חדשים ספורים, הם יערקו וישתפו פעולה עם חיזבאללה כדי להציל את עורם - או שידרשו לעבור לישראל לאלתר. זו גם הסיבה שצה"ל לא פינה ציוד ממוצבי צד"ל ולא הכינם לנסיגה.
אבל אנשי צד"ל ראו את הציוד שמפנה צה"ל מהמוצבים והבינו מה קורה. זכור לי במיוחד מפגש שהייתי עד לו בין אלוף פיקוד צפון דאז, גבי אשכנזי, לבין בכירי צד"ל במפקדתם במרג' עיון באפריל 2000. הקצינים הלבנונים, שלבשו מדי צה"ל, תיארו בצבעים קודרים את מה שעלול לקרות להם ולמשפחותיהם מידי חיזבאללה אם צה"ל ייסוג, ודרשו לדעת מה מתכננת ישראל עבורם ומתי תיסוג. האלוף אמר שהוא מבין לליבם והבטיח שישראל לא תפקירם אם וכאשר תחליט לסגת. הוא לא פירט. פניהם של קציני צד"ל, מפקדי גדודים ופלוגות ואנשי מנגנון הביטחון, הלכו ונעשו אפורים. הם לא נגעו בקפה ובתקרובת שהייתה מונחת כמיטב המסורת על השולחנות שלפניהם. הפגישה הסתיימה באווירה קשה. בדרך למסוק שמעתי את אשכנזי אומר לאחד מקציניו: הם לא יחכו לנו. הם יברחו ממוצביהם עוד לפני שאנחנו נחליט מתי זה יקרה. מה שאכן התרחש חודש אחר כך.
הצד"לניקים הבינו מהטלוויזיה
ההתמוטטות החלה כשתהלוכה אזרחית של תומכי חיזבאללה החלה לצעוד לעבר מוצב טייבה של גדוד 74 של צד"ל. הגדוד, שרוב אנשיו היו שיעים תושבי האזור, החזיק בכמה מוצבים ברכס רמים. משתתפי התהלוכה שהלכו וקרבו למוצב נשאו דגלים צהובים של חיזבאללה ולא נרתעו מפגזי אזהרה מטנקים שנורו לעברם וגם לא מאש מסוקי קרב. הרמטכ"ל מופז והאלוף אשכנזי, שהיו אותה שעה בחמ"ל הפיקודי, החליטו שלא לירות-על-מנת-להרוג במשתתפי התהלוכה מפני שלא היו חמושים. היה ברור שגם לוחמי צד"ל שבמוצב לא יירו בבני כפרם, והיה חשש שיישבו בידי חיזבאללה כשהתהלוכה תיכנס למוצב. מופז ואשכנזי הורו לאנשי צד"ל לפנות את המוצב.
ההמשך ידוע: בזה אחר זה התמוטטו מוצבי צד"ל ואנשיהם ברחו. בפני צה"ל והממשלה עמדה ברירה קשה בין שתי חלופות: להביא כוחות עתודה, שיתפסו מחדש את המוצבים ויחזיקו בהם עד שהממשלה תחליט על הנסיגה ועד שיפונו אנשי צד"ל בצורה מסודרת לשטחנו - מהלך שהיה מונע מראית עין של נסיגה מבוהלת, אך היה עלול לעלות בחיי חיילי צה"ל לא מעטים; או לחילופין, להיערך לפינוי מוקדם ומהיר של צה"ל מרצועת הביטחון, על פי התכנון ובלי נפגעים. פיקוד צפון היה כבר מוכן וערוך לבצע את מהלך היציאה, כולל פיצוץ מוצבי צה"ל. ממשלת ברק בחרה באפשרות השנייה.
התוצאה: מראות קורעי לב של אזרחים נסים על נפשם (צילום: אביהו שפירא)
היציאה התנהלה בסדר מופתי, בלי אף נפגע מקרב חיילינו. חיזבאללה ירה קצת אבל כנראה הופתע. אנשיו הבינו כנראה מה קורה רק כאשר התנשאה פטריית אש ענקית מפיצוץ הבופור. אבל את צד"ל שכחו בבית, כנראה שבמכוון - כדי שהכוונה לסגת לא תדלוף לחיזבאללה וכדי שאנשי נסראללה לא יגבירו את מאמציהם לזנב בכוחותינו. הגנרל לאחד היה אמנם בסוד העניינים, אבל רוב אנשיו ובני משפחותיהם ידעו רק בדיעבד שצה"ל יצא בלילה מלבנון. הם למדו על כך מהטלוויזיה ומפי השמועה, ואז החלה הבריחה המבוהלת והמוני הנשים והילדים, שהצטלמו חסרי אונים צובאים על שער פטמה. באותה שעה נכנס חיזבאללה למוצבי צד"ל וחגג עם הציוד והטנקים שמצא. הסצנות הללו הן שנחרתו בזיכרון הקולקטיבי של העולם הערבי וגם בזיכרוננו, וקיבעו את היציאה מאזור הביטחון כניצחון של נסראללה ואנשיו; ביצוע הנסיגה המושלם והמהיר של צה"ל וההיערכות המהירה בקו אסטרטגי חדש נשארו רק נחלתם של יודעי חן ומומחים לענייני צבא.
אפשר היה אחרת
אילו הקשיבו ברק ושריו למי שהמליצו להקדים את הנסיגה כשהחלה להסתמן ההתמוטטות המורלית של צד"ל, ייתכן שהדברים היו נראים אחרת. אפשר היה אולי לבצע אותה במהירות ובלילה אחד במרס או באפריל 2000, צה"ל וצד"ל ביחד, בחיפוי תכנית אש התקפית כבדה מהאוויר ומהקרקע על מתקני חיזבאללה ואזורי השיגור שלו. קרוב לוודאי שחיזבאללה היה מגיב בשיגורי רקטות לגליל. אבל ההרעשה הכבדה של צה"ל הייתה יוצרת אפקט מרתיע, כפי שקרה שש שנים אחר כך במלחמת לבנון השנייה. אבל זה לא נעשה. כך נותרנו עם הביזיון המתוקשר, שעלה לנו ביוקר.
חמישה חודשים אחר כך פרצה האינתיפאדה השנייה, לא במעט בגלל העידוד ששאבו ערפאת וחמאס מאירועי הנסיגה מלבנון. תשעה ימים אחר כך הרג חיזבאללה מהמארב וחטף שלושה חיילי צה"ל בהר דב. אז נעשתה טעות שנייה, חמורה מהראשונה: במקום "תגובה בכל עומק לבנון", שהבטיח ברק אחרי הנסיגה אם חיזבאללה ימשיך לתקוף את ישראל, הסתפקנו בתגובה מקומית ופושרת. ברק מסביר זאת ברצונו להימנע מלהסתבך בלחימה אינטנסיבית בשתי חזיתות. הוא לא רצה לפתוח חזית לבנונית בשעה שצה"ל ומשטרת ישראל מנסים לכבות את להבות האינתיפאדה הפלסטינית שזה עתה פרצה ואת העימות האלים עם ערביי ישראל בוואדי ערה.
הגיבוי הבינלאומי שישראל יכלה לקבל, בעקבות הנסיגה מלבנון, לתגובה קשה נגד חיזבאללה בוזבז ולא נוצל. בין השאר בגלל הטראומה של פינוי קבר יוסף בשכם כמה ימים קודם לכן. עובדות אלו, וההבלגה שממשלת שרון (שירש את ברק) המשיכה בה שנים אחר כך, קיבעו כנראה אצל נסראללה ואנשיו את התובנה שישראל היא נמר של נייר וכרסמו סופית בהרתעה. מה שהוביל כעבור שש שנים את חיזבאללה לחטיפה נוספת, שחוללה את מלחמת לבנון השנייה.
הסיפור כידוע לא נגמר. למרות שצה"ל יצא משטח לבנון עד המטר האחרון כמעט, הסכנה הנשקפת לנו מלבנון גדולה כיום מזו שנשקפה לנו במאי 2000 וביולי 2006. הסיבה לכך אינה חוות שבעא והכפר רג'ר שישראל מחזיקה בהם, אלא השימוש שאיראן וסוריה עושות בחיזבאללה, בשטחה של לבנון ובחולשתה הפוליטית של ממשלתה לצרכיהן האסטרטגיים. חיזבאללה כיום הוא הזרוע האסטרטגית הארוכה של איראן, שנועדה להרתיע את ישראל מלתקוף את תכנית הגרעין שלה באמצעות איום על העורף האזרחי והצבאי שלה. עבור הסורים הוא מהווה מרכיב חשוב בתכנית המלחמה, ולכן דמשק מחמשת אותו בכל מה שיש ברשותה. ייעודו של הארגון מבחינתה הוא לכתוש את העורף הישראלי ובה בשעה לפצל את המאמץ ההתקפי של צה"ל בין לבנון לסוריה ולמנוע איגוף ממערב של מערך ההגנה הסורי בגולן.
לכן הפיתרון לבעיה הלבנונית אינו מצוי בבעל בק, גם לא בביירות ואף לא בחשש של חיזבאללה מפני העדות האחרות בלבנון. שורש הבעיה הלבנונית מצוי בדמשק ובטהרן, ושם צריכה ישראל לחפש אותו בעזרת ארה"ב: אם אפשר - באמצעות שילוב בין הרתעה צבאית ללחץ בינלאומי אפקטיבי; אם זה ייכשל - באמצעות מערכה צבאית התקפית מתוכננת ומתורגלת היטב, שתונחת קודם שהרקטות יתחילו להתפוצץ בשטחנו.
לפנייה לכתב/ת 
