בחרה בחיים אחרי 6 שנים של נסיונות התאבדות

ד' תהיה בעוד חודשיים בת 20, אבל כבר שש שנים שהיא יוצאת ונכנסת מבתי חולים פסיכאטריים בשל נסיונות חוזרים ונשנים להתאבד. לפני מספר חודשים היא סיימה טיפול של שבעה חודשים במחלקת הנוער של בית החולים הפסיכאטרי "אברבנאל" ולדבריה זו הפעם הראשונה מאז הייתה בת 14 שבה היא רוצה לחיות, שהיא חושבת על העתיד שצפוי לה ולא על הדיכאון ממנו היא סובלת.

ד' פועלת, בשיתוף עם צוות מחלקת הנוער של בית החולים, למען גיוס שלושה מיליון השקלים הדרושים לשיפוץ המחלקה. היא מוכנה לחשוף את סיפורה לציבור הרחב בתקווה שיהיו מי שיסכימו לפתוח את הלב ואת הכיס ולתרום למען שיפוץ המקום. "דיכאון זו המחלה הכי נוראית בעולם, פשוט כי אתה לא יודע מאיפה תבוא לך המכה הבאה.

אתה לא יודע מה יהיה הטריגר לזה שתיפול שוב", היא מסבירה. "חוסר הוודאות הוא זה שמפיל אותך בכל פעם מחדש, כשאתה לא יודע אם יצאת מזה או לא. החיים שלנו, של מי שסובלים ממחלות נפש, הם גם ככה קשים וכשאנחנו מגיעים לאשפוז אנחנו רוצים להרגיש טוב יותר, אנחנו רוצים להרגיש שלמישהו אכפת מאיתנו, גם אם לנו לא אכפת מעצמנו, מישהו מלבד הצוות שמטפל בנו. אבל אי אפשר להרגיש כזה דבר עד הסוף כשחיים בתנאים גרועים כמו שיש במחלקה באברבנאל. להיפך, התחושה שמקבלים מי שנמצאים שם היא שלאף אחד בחוץ לא אכפת, כי אם למישהו היה אכפת הוא לא היה נותן לנו לחיות ככה".

"החודשים הכי קשים בחיים שלי"

ד' יודעת בדיוק על מה היא מדברת. כבר שנים שהיא נופלת בכל פעם מחדש לדיכאון, נפילות שמובילות לאשפוזים תכופים. "התחלתי את האשפוזים שלי בגלל אובדנות ובשש השנים האחרונות אושפזתי שלוש פעמים בשלוותה, ובפעם האחרונה הגעתי למחלקה באברבנאל", היא מספרת על הפעם שהובילה אותה לאשפוז נוסף. "עשיתי שירות לאומי בגן ילדים במרכז הארץ ובאותו הזמן הייתי מטופלת במרפאות חוץ, כאשר קיבלתי טיפול תרופתי נגד הדיכאון. במשך הזמן הפסקתי עם הכדורים, על דעת עצמי, וראיתי שזה לא עושה לי טוב. פחדתי שאני אעשה לעצמי משהו אז סיפרתי לרופא במרפאת החוץ והיא נתנה לי שוב מרשם לכדורים".

אך לדבריה של ד' הרופאה נתנה לה מינון גבוה מדי מהר מדי, מה שגרם לה להזיות והרע עוד יותר את מצבה הנפשי. "הייתי נכנסת לאקסטזה, מתחילה לצחוק ופתאום לבכות. פשוט הייתי במצב רע", היא מתארת. "כולם סביבי היו בטוחים שאני צורכת סמים. אחרי כמה זמן הגעתי למצב שממנו חששתי כל הזמן ושוב ניסיתי להתאבד. חתכתי את עצמי וניסיתי לחנוק את עצמי. זה היה המצב הנוראי שבו הגעתי למחלקת הנוער באברבנאל".  

ד'. "התנאים רק מכניסים לעוד יותר עצבים ודיכאון" (צילום: אבי מועלם)

אך ההגעה לאברנאל לוותה, לדבריה, בתחושות קשות מאוד, שכלל לא היו קשורות למצבה הנפשי. "שבעה חודשים ביליתי באברבנאל ואלו היו החודשים הכי קשים בחיים שלי", היא מתארת. "הצוות שטיפל בי היה נפלא, ואני חייבת לו את חיי, אבל המחלקה עצמה הייתה פשוט זוועתית. חייתי, יחד עם הנערים והנערות האחרים שאושפזו איתי, בתנאים שאף אחד לא צריך לחיות בהם. זה היה מאוד קשה, בעיקר כשידעתי אילו תנאים יש בשלוותה, שם אושפזתי בפעמים הקודמות. ידעתי שמחלקת נוער יכולה להיות עם ציורים ותמונות על הקירות, עם מחשבים פועלים, טלוויזיה טובה ופינת ישיבה שכיף לבלות בה עם חברים".

-מה מהתנאים באברבנאל היה הכי נורא?

"העובדה שלא הייתה לי טיפת פרטיות. אין שם שום מקום שבו אתה יכול לשבת לרגע לבד, בשקט, כדי לסדר לעצמך את המחשבות. אין מקום לברוח אליו. גם אם אין אף אחד בחדר שבו את ישנה, וישנתי יחד עם שלוש בנות נוספות, זה לא נעים לשבת בו. המזגן לא ממש עובד, אין מקום לזוז כי המיטות כמעט צמודות אחת לשנייה והקירות נראים נורא, מתקלפים ובלי ציור או תמונה אחת שיעשו טוב בעיניים. זה רק מכניס לעוד יותר עצבים ודיכאון".

גם המקלחות, לדבריה של ד', היוו מבחינתה נקודת שבירה. "בכל התקופה שלי שם, ואנחנו מדברים על חודשים ארוכים, ניסיתי להתקלח כמה שיותר מהר כי זה פשוט הגעיל אותי", היא מתארת. "זה לא רק שצריך לחכות בכל פעם עד שמישהי תגמור להתקלח, כי הוילון כמעט ולא מסתיר כלום, אלא גם נמלים שהולכות על הקירות והרצפה. מבחינתי זה פשוט היה גועל נפש. וזה המקום שהיה צריך להיות כמו בית בשבילי. מישהו היה מתקלח בבית שלו עם נמלים סביבו?". 

"אני בטוחה שאגשים את החלום שלי ואהיה זמרת"

אך לעומת המצב הפיזי של המקום, ששגרם לה לרצות ולעזוב כמה שיותר מהר, על הצוות היא דווקא מלאה בשבחים. "עברתי שלושה אישפוזים לפני שהגעתי לאברבנאל ומעולם לא יצאתי עם רצון לחיות כמו שיש לי היום", היא מתארת. "אורלי גבע הייתה הפסיכולוגית שלי ולמרות שהיו לי הרבה מאוד קשיים איתה היא מעולם לא נטשה אותי והיא עזרה לי בכל מה שרק רציתי. היא פתחה לי את הראש ונתנה לי להרגיש שיש לי בשביל מה לחיות.

אף פסיכולוג או פסיכיאטר אחר לא הצליח לעשות את זה בכל השנים בהן אני מטופלת. קצת אחרי שהשתחררתי באתי אליה לביקור ואמרתי לה שטוב לי ושאני רוצה לחיות, והיא לא האמינה שזו אני. שתינו לא חשבנו שהיום הזה יגיע. כשהגעתי הייתי במצב נורא כל כך שחשבתי שכבר מזמן הייתי צריכה למות".

היום ד' ממשיכה לשקם את חייה. היא כבר מרשה לעצמה לחלום על העתיד, מה שלא הרשתה לעצמה בכל השנים האחרונות. היא מתגוררת בהוסטל שיקומי, יחד עם 13 צעירים נוספים, ואפילו עובדת למחייתה. החלום שלה, היא אומרת, הוא להיות זמרת. "המוסיקה היא אהבת חיי. בתיכון הייתי במגמת מוסיקה ואני כותבת ומלחינה. אני בטוחה שאגשים את החלום שלי ואהיה זמרת. מה שבטוח הוא שהחיים שלי טובים ויש לי בשביל מה לחיות".  

אירוע ההתרמה לאברבנאל 

• איפה: תיאטרון מרכז הבמה גני תקווה
  

• מתי: 31 במאי 2010 בשעה 20:00
• כמה: 300 שקלים לכרטיס
• פרטים נוספים: 03-5552784 או באתר האינטרנט
• לתרומה בסך 10 שקלים לנוער המאושפז במרכז לבריאות הנפש אברבנאל סמסו את המילה "בית" למספר 4555