"חטופים": סופה הזמני של המניפולציה

נתחיל בצד הזכות: הרבה כסף נשפך כאן על צילומי חוץ ואווירה, על איפור משכנע ואביזרים מושקעים. אפילו הפתיח המעוצב היה מעולה. אבל כאן, לצערי, מסתיימים השבחים.

"חטופים". המניפולציה החמירה לאורך העונה (צילום: ינאי יחיאל)

"חטופים" התחילה כמניפולציה רגשית-ציבורית חסרת תקדים. היא נגעה בעצב החשוף של ישראלים שסופרים את ימיו של גלעד שליט בשבי וזוכרים את מבצע "ושבו בנים לגבולם", ואת ארונות הקבורה בראש הנקרה. בעיני, השימוש העודף בסמלי-מציאות היה מקומם, ולפחות הציב לסדרה רף גבוה מאוד של אמינות. אבל היא, לא עמדה בו אפילו פרק אחד.

כשלי התסריט והבימוי הפכו אפילו את השחקנים הטובים שנראו על המסך לבובות בלתי מאופיינות, מדקלמות טקסטים לקוניים ומתעטפות בשתיקות מביכות שמתחזות לפאוזות דרמטיות. הטובים שבשחקנים זקוקים גם הם לתסריט טוב כדי להפגין את יכולותיהם, ולמרבה הצער, לא היה כאן אחד שכזה.

הבעיה הגדולה ביותר של "חטופים" היתה ההחלטה להפוך את עמיאל בן-חורין (אסי כהן) לרוח רפאים מחויכת בדמיונה של אחותו יעל (עדי עזרוני), וכך ליטול מלכתחילה את העוקץ מן הסיפור, שכן אפילו צופה מזדמן יכול להבין שהרוח לא תיעלם סתם כך (כי הרוח היא אסי כהן) ואסי כהן לא יגיע לסדרה על מנת להתפוגג בעוד שטאלנטים פחות מפומפמים ממנו ממשיכים להקיא, לרעוד ולעשות פרצוף קשוח על המסך.

מי שלא הבין בפרקים הראשונים שעמיאל לא באמת מת - שיקום. מי שאי פעם קרא עיתונים בישראל ויודע עד כמה מקפידים כאן בהוכחת מוות של נעדרים, ובכל זאת המשיך להאמין למה שהתרחש על המסך - שיירגע: העונה השנייה בדרך.

פיסות מציאות מופרכות קטנות וגדולות בכל פרק, חברו לדיאלוגים לקוניים שלא היו עוברים מסך בטלנובלות. בפיה של יעל אבקסיס (טליה) הושמו שורות בלתי אפשריות, כגון "זה לא נורא" כאשר יורם טולדנו שב מהשבי ואינו מתפקד כבעל בעמיו, ובכל פעם שמתרחש עימות בינה לבין בני ביתה, היא ירתה אל המצלמה מבטים מזרי אימה, אולי מפני שזה מה שאמרו לה לעשות, והיא - כמו הנשים האחרות בסדרה - היתה דמות בלתי מאופיינת לחלוטין, שעד הפרק האחרון אי אפשר היה להבחין באיזו תכונה משמעותית שלה.

הכל אתם מוכנים לאכול?

אני מניחה שצופי "חטופים" נחלקים לשני חלקים בלתי שווים: אלה שפרשו בשל חוסר האמון הקשה שנוצר בליבם כלפי מה שהיה על המסך, ואלה שמוכנים לאכול כל לוקש, כולל האופן התמוה בו הגיעו השבויים-לשעבר אל הדיסק המתעד את אי-מותו של עמיאל.

מבטי תמיהה ותיעוב אל השלט הנושא את שמותיהם של החטופים 

מן הצופים האלה נדרש להאמין בכך שראש המוסד מגיע לכפר רג'ר מדי חודש, בגופו ממש, כדי להעניק מעטפה מלאה במזומנים למשפחה ערבית שבנה נרצח, ושנים אחרי שההרגל הזה נפסק, השבויים-לשעבר מצליחים להגיע אל המשפחה, הכפר והתעלומה באמצעות מספר טלפון שנמסר להם בעודם בשבי על ידי בכיר החוטפים,

שגם מאמץ שבוי אחד כמורה למתמטיקה לבנו וגם עומד מאחורי שובו של עמיאל לחיים כמוסלמי אדוק. טלנובלה, כבר אמרנו?

שיאים של חוסר טעם נשברו בפרק האחרון, במיוחד בסצינה בה טולדנו מגלה כי הוא לא באמת אחראי למותו של עמיאל ואי לכך הוא כורע ברך ומקיא, ממש מול הכרזה הענקית שתובעת את השבת החטופים. אחר כך הוא גם מישיר אליה עינים במבט של תמיהה ותיעוב. זה בערך מה שחשתי גם אני ברגע הזה. לאחריו הגיעה ההקלה: לעת עתה, זה נגמר. תישארו לעונה הבאה?