לכתוב במקום לשמוע

למדתי לכתוב הרבה לפני שהתחלתי לשמוע. למדתי קרוא וכתוב בערך שנה או שנתיים לפני שמכשירי שמיעה גדולים, מסורבלים ומכאיבים הוחדרו לאוזניי וחשפו אותי אל צלילי ורעשי העולם.

לפני ימים ספורים ישבתי עם חבר בבית קפה תל אביבי. הוא שאל: "ממתי בעצם אתה זוכר?" השאלה הציבה אותי בודד בפרוזדור צר וחשוך של הארכיון הנפשי שלי. דבר ממה שחוויתי עד גיל חמש לא נצרב שם, בדיסק של הזיכרון, ורק מהרגע של החשיפה המפתיעה והבלתי נשלטת לקולות שמסביב התחילה הקלטת של הזיכרון להסתובב, לתעד, לשמוע, לשמור.

נשר. לכתוב פירושו לשקם (צילום: בועז לניר)

עקב כך, אולי נחתמה אז, קצת לפני שהתחלתי לשמוע, הברית בין החירשות לכתיבה, בין המום ליצירה, בין ההיעדר, הריק, המוקצה, לבין אמנות המילוי ומלאכת השיקום - זו שמצד אחד מנסה לפצות על חמש השנים האבודות ומצד שני לפצות על הריק שבהווה.

בספרו "חלל וכו' – מבחר מרחבים" כותב ז'ורז' פרק: "הייתי רוצה שיהיו מקומות יציבים, בלתי ניתנים להזזה, מושרשים. מקומות שישמשו כציוני דרך, נקודות מוצא, מקורות. מקומות כאלה אינם קיימים וכך המרחב נהפך לשאלה, המרחב הוא ספק. אני חייב לסמן אותו, לציין אותו ללא הרף. המרחב מתמוסס כמו שהחול נוזל בין האצבעות. הוא חולף עם הזמן ולא משאיר לי אלא קרעים חסרי צורה. לכתוב פירושו: לנסות בקפדנות לשמר משהו, לקרוע פתותים מדוייקים מן הריק שמתרוקן, להותיר אי-שם איזשהו תלם, איזשהו עקב, אות או סימן".

לכתוב כדי לסמן טריטוריה

וזה בדיוק מה שאני מבקש לחולל במלאכת הכתיבה: לסמן את הטריטוריה שבה אני נמצא, אבל גם לסמן את עצמי במרחב הטריטוריאלי הדומם עד להכעיס הזה. המרחב הוא ספק, ואצלי הספק המקנן הוא תוצאה של הגדרה פתולוגית למצב השמיעה: "כבד שמיעה". לא "חירש" ולא "שומע", אלא משהו באמצע, מין הגדרת ביניים שממצבת אותי לא כאן ולא שם, בואקום של זהות.

עקב כך, אחד התפקידים המרכזיים של הכתיבה בחיי הוא התפקיד השיקומי: אדם שלא שומע מנסה לברוא באמצעות מילים חלופה מציאותית, מוחשית.

כך, למשל, צועד ילד כבד שמיעה, בן עשר, אולי שתים עשרה, בדרכו לבריכת השחייה. את מכשירי השמיעה אסור להרטיב, לכן הוא משאירם בחדרו, ספונים בקופסת עץ מהגוני שקטיפה בגון בורדו מרפדת את דפנותיה. הנה תיאור של מה שנקלט בגוף נטול האוזניים:

"חוץ מהחמימות של השביל, דגדג בנחיריים שלי ריח חמים של לחם שבדיוק בשעה שהלכתי על השביל הפך מעיסה לבנה ורטובה ומקומחת ורופסת ומלאה סימנים של מתיחות כמו בטן של אישה זקנה שמנה ולבנה למשהו תפוח וחלול וצבוע בצבע שדומה לחום אבל גם לדבש או רוטב קרמל".. (מתוך "לעוף כמו בוב בימון", עמ' 197).

חושי הטעם, המגע, הריח והראייה נוטלים כאן את התפקיד של מילוי המציאות, של הענקת מוחשיות וחושניות, של תמונת עולם נוכחת וממשית בגוף הפגום, וכך, מקיום בדממה כבדה, הצעידה בשביל החמים הופכת לחוייה חושית מתוקנת.

התודעה לא שומעת לעולם

אבל גם כאשר מכשירי השמיעה מתערסלים בחלל האוזן ומעניקים לי את הווליום הדרוש, עדיין בתודעה אני לא שומע - מין גילגול של עובר ותינוק ופעוט וילד שעד גיל חמש לא שמע, וחיים שלמים מבחינתו לא קיימים שם, בציר הזמן הדמום ההוא, החלול.

אני מאמין שבספרי כתבתי את העולם והחיים במקלדת תודעתית של חושי הראייה, הטעם, המישוש והריח, כאשר כל אחד מהם קיבל כיוונון מחדש, בדציבל חזק יותר. השיקום הוא הגיבור הראשי בסיפור העלילה של תפקידי הכתיבה בחיי, כאשר דמויות המשנה בעלילה הזו הן התפקיד ההישרדותי, החברתי, הרומנטי, האסטתי והנרקיסיסטי.

נולדתי וגדלתי כילד שלא שומע בחברה הקיבוצית, מוקף ילדים נורמליים ושומעים. המטרה: להגיע מוכן ובעל יתרון על פני חבריי השומעים. ברגעים של בדידות חברתית, כאשר ב"הפסקה הגדולה" כולם ישבו, דיברו, צעקו וצחקו, מצאתי מפלט בכתיבה, ברישום מחשבות, רעיונות, אפילו תרגול של כתיבת מטלות לכיתה. בנסיבות ההן רכשתי לראשונה את המשמעת של הכתיבה, ובהמשך, בגיל הנעורים, את האהבה לכתיבה.

למעשה, הכתיבה היא החבר הטוב שלי, המאהבת שלי, הזונה שלי, בית השימוש שלי, לכן נודעה לה משמעות נרקיסיסטית. אני מאוהב באופן בו אני כותב את סבל הדממה שלי ומכיר תודה על היותי לקוי שמיעה, שהרי לא מעט בזכות המום מוגדרת ההתבוננות על העולם.

הספר שלי נפתח במילים: "אני מתתי בחורף של שנת אלף תשע מאות שישים ושמונה. מתתי בחורף של שנת אלף תשע מאות שישים ושמונה, ודבר ממה שהתרחש בימים שקדמו לו, למוות העצוב ההוא, לא רמז לכך, אולי רק העצב

או התוגה שמורגשים יותר בחודשים האפורים שבין ינואר למרץ, אז העננים כבדים וכבדה גם האדמה, כבדות הרגליים".

זה תיאור מועד הלידה שלי, שבעצם הופך לתיאור של מוות. הדמות בסיפור נולדה פגומה, משוללת חוש שמיעה, ומכאן גם נגזרות הגדרותיה של דמות ולידה אלה – כושלת ומתה. ובמהלך 40 השנים שחלפו עד כה, אחד הניסיונות הגדולים של חיי הוא להרפות מרגש האשמה המגוחך הזה, המכתים, מתחושת הכישלון האישי, הרי זה לא אני, זה "הוא", הגורל או איך שלא נקרא לכך, אשם ביצירת הצורה הזו, נעדרת השמיעה.

לכתיבת הספר יש תפקיד שאני מכנה "נגיעה לצורך הרפייה, כמו בדיקור במחטים סיניות, לגעת בנקודה שכואב, במטרה לשחרר אותה ולהשתחרר ממנה.

גונן נשר פרסם את הספר "לעוף כמו בוב בימון", הוצאת הקיבוץ המאוחד

יום השמיעה הארצי יצוין השנה ב-26.5. מטרתו הוא להגביר את מודעות הציבור ללקויות שמיעה: למניעה, לאיתור מוקדם ולאפשרויות שיקום