חייל בודד בצבא הטרטן

גאווין מקסוול מת מסרטן ב-1969 בגיל 53 כשהוא בודד וערירי. ספרו "טבעת של מים זוהרים" ראה אור בשנות ה-60 באנגליה, נמכר בלמעלה ממיליון עותקים ברחבי העולם והפך לסוג של ספר פולחן לאוהבי טבע.

הוא מספר את סיפורו של מקסוול עצמו שבילה עשר שנים בבקתה מבודדת בסקוטלנד, שם פיתח מערכות יחסים מיוחדות עם כלבים, חתולי בר, אווזים ובעיקר עם לוטרות

אני יושב במטבח המגורים הספון באורן הזפת, שעה שלוטרה השקועה בשינה עמוקה מוטלת על גבה בין הכרים שעל הספה, כפותיה הקדמיות מזדקרות לאוויר, ועל פניה נסוכה הבעה של ריכוז מהודק ומוחלט, האופיינית לתינוקות קטנים מאוד בשנתם.

סיפור אהבה עם לוטרות (צילום: רותם לוטן) 

על טבלת האבן שמתחת לכרכוב האח חרוטות המילים non fatuum huc persecutus ignem – "לא אחר חזיון תעתועים רדפתי הנה". מעבר לדלת, במרחק הקטן ממטווחי אבן, משתרע הים שגליו מתנפצים על החוף, וסביב-סביב מכתרים הרים מכוסי ערפילים.

להקה קטנה של אווזים אפורים עוברת בדאייה על פני החלון ונוחתת על מרבד קטן של דשא ירוק. מלבד קול הגרגור הרך, מלא הסיפוק שלהם, וצלילי הים ומפל המים, שוררת דממה מוחלטת. מקום זה הוא ביתי מזה עשר שנים ויותר, וגם אם תמורות חיי יובילוני בעתיד ליעדים אחרים, הוא יישאר ביתי הרוחני עד יום מותי, הבית שאליו חוזר אדם לא מתוך ודאות כי ימצא בו בני אנוש שכמותו אשר יקבלו את פניו בזרועות פתוחות, ולא מתוך ציפייה לנוחות ורוגע, אלא כשיבה ליחסי קרבה רבי שנים, שבהם יש לכל סלע מכוסה חזזית ולכל עץ חוזרר מראה מוכר ונוסך שלווה.

לא האמנתי שאחזור אי פעם להתגורר ברמות סקוטלנד המערביות. כאשר שהייתי הקודמת בהברידים הגיעה לקצה, התייחסתי אליה, במבט לאחור, כאל שהות ארעית, ואל סיומה כסופי ללא פשרות. עצם המחשבה על חזרה היתה בעיני כמו תחנוניו של מאהב נטוש, המפציר באהובתו האדישה, שאין לו יותר שום זכות עליה. נדמה היה לי אז שאכן רדפתי אחר חזיון תעתועים, שכן היה עליי עוד ללמוד על בשרי שלא על ידי השקעת מאמץ ניתן להשיג את האושר או להחזיק בו.

כשאני מסתכל אחורה בתיעוב מסוים על עזות המצח שאפיינה את שנות התבגרותי המאוחרות, אני נזכר שהייתי חבר מסור בתנועת ה"שוליים הקלטיים", להוט אחר אריג סקוטי משובץ ואחרי "דמדומים קלטיים". לא היה זה מוצר לוואי של השקפה לאומנית, וכיסופַי כלל לא היו יכולים למצוא פורקן בכיוון הזה, שכן באותה תקופה הייתי גם סנוב מוחלט, והתנועה נראתה בעיניי כהמונית ביסודה ונתמכת, יתר על כן, על ידי צעירים שטענתם להשתייכות לרמות המערביות היתה שנויה במחלוקת ממש כטענתי שלי.

לא לחברת שכמותם שאפתי. ואילו ההתלהבות הבריאה והחסונה יותר של המשוטטים, שבאו מן הערים התעשייתיות ולבשו בגדים תפורים מאריג סקוטי משובץ, עוררה בי בחילה דומה לזו שעלתה במקדונלד מבן נוויס בספרו של קומפטון מקנזי.

לא ביראת כבוד היאה לדינוזאורים ששרדו התייחסתי למנהיגים מסוימים מן הרמות הסקוטיות הנידחות, כולם בעלי שפמים ארוכים ממש כמו שושלות היוחסין שלהם, אלא באותה הערצה נלהבת שבה מתייחסים המכורים לפולחן המכוניות העתיקות אל דגמי בנטלי משנות העשרים.

שום דבר בחיי המוקדמים לא גרם לי לערער על הנכונות המוסכמת של הסדר הקיים מימי סבי וסבתי. בעיניי נתפסה מהותן של הרמות המערביות בעיקר כיערות מלאי איילים ומנהיגים בעלי זכויות העוברות בירושה, ואילו הכבשים, הטיילים וועדת הייעור לא היו בעיניי אלא אורחים בלתי רצויים שהתפרצו לחיים הרומנטיים של האריסטוקרטיה הילידית.

הייתי נבוך לא מעט מכך שמוצאי היה ממשפחה בת השפלה, שהתגוררה במקום אחד יותר מחמש מאות שנים, ושאני נולדתי וגודלתי בו כסקוטי מגאלווי. זאת היתה כמובן מגבלה, כפי שהיתה גם אי יכולתי לבצע את ריקודי הרמות או לדבר בלשון הגאלית.

ללמוד את אלה היה מתפרש כהודאה בכך שלא ידעתי זאת קודם, ולפיכך זה לא בא בחשבון. בכל זאת למדתי לנגן כמה מנגינות בחמת החלילים, אם כי באופן גרוע ביותר. בילדותי היתה לי מטפלת שדיברה גאלית. וחונכתי ללבוש חצאית סקוטית – אם כי רק מאריג רועים סקוטי. והקלף החזק ביותר מכולם, ומה שהחל את כל השטות הזאת, היה העובדה שאב סבתי מצד אמי היה הדוכס מארגיל, בעצמו בן לשבט מאק-קאלום.

ביליתי את רוב חופשותיי הארוכות מאוקספורד בארמון אינווראריי ובסטראכור מעברו השני של אגם פיין. אינווראריי, תחת שלטונו של הדוכס המנוח, היה מקדש של דמדומים, בין קלטיים ובין אחרים, ואווירתו לא תרמה כלל וכלל לרפאני ממחלתי. היופי המלנכולי של סטראכור ואינווראריי יצר אצלי מערבולת רגשות רבה עוד יותר בגלל ייסורי אהבה ראשונה.

אני הייתי מבולבל כולי והשקעתי את עצמי ביצירותיהם של נייל מונרו ומוריס ואלש בעוד שהייתי אמור להניח את היסודות להשכלתי הספרותית. כל אלה היו בעצם תולדות של אופי רומנטי מיסודו הנגוע בנופך של מלנכוליה, שדומה כאילו ממש בשבילו הוכנו בית ולבוש מיוחדים במינם בינות להרים התלולים ולמפרצי הים של הרמות המערביות.

בעת שהותי באוקספורד היתה שם חבורה מוזרה של בני אצולה בעלי קרקעות שחבריה התנגדו לעירוניות בצורה קיצונית כל כך, עד שסיגלנו לעצמנו אופן לבוש שהיה בלתי מתאים בעליל לחיי האוניברסיטה. בכל הזדמנות, למשל, לבשנו בגדי ציד מבד טוויד, נעלנו נעלי ציד כבדות, שבסוליותיהן הקהות מחלב שומן היו נעוצים מסמרים, ובעקבותינו קיפצו כלבי ספנייל או לברדורים.

חלקנו היו אנגלים, אך הרוב היו סקוטים או כאלה שהוריהם נהגו לשכור שטחי ציד ברמות הסקוטיות, ואין לי ספק שהפולחן שלהם דמה לשלי, כי אני זוכר שבסמסטר הסתיו התמלאו קירות החדרים של אנשי החבורה בראשי איילים שנורו בעת החופשה, והתנהלו שיחות אינסופיות על הרמות הסקוטיות. רובנו היינו למעשה סוג של משוטט מיוחס, הוכחה מרשימה לכך שאצולה וחינוך לא היו עוד מילים נרדפות.

כיסופַי אני לאזור הרמות היו באותם ימים מיוסרים כמו פרשת אהבים שלא הגיעה לידי מיצוי, כי לא חשוב כמה איילים הרגתי או בכמה ארמונות פיאודליים התגוררתי, היתה חסרה לי מעורבות של ממש. הייתי רחוק מהרמות האלה אפילו יותר מאשר איזה מהגר אנגלי ששתל שם תפוח אדמה אחד או הניח אבן אחת על השנייה.

לעתים קרובות קורה שאלה המשתוקקים לאהבה לוהטת אכן מוצאים אותה וסובלים למענה ומתעצבים בגללה, וכך זה קרה לי, כי כאשר בסופו של דבר הגעתי לרמות המערביות בתוקף בעלות ובזכות מאמצים גדולים, הן גרמו לי ליפול על ברכיי ושילחו אותי מאיתן מובס ועל סף פשיטת רגל. אולם במשך חמש שנות המאבק האלה התעמעמה הבבואה השקרית שכה נכספתי אליה, ואת מקומה תפסה תמונה אמיתית יותר, פחות מצועצעת ומקושטת בבד סקוטי משובץ, אך בשום פנים ואופן לא יפה פחות.

מיד לאחר סיומה של המלחמה קניתי את האי סואיי, כשישה-עשר אלף דונמים של קרקע "שחורה", במיקום נמוך באופן יחסי, אשר השתרעה מכווצת כולה מפחד מתחת לפסגות ולמכתשים הקרחוניים של קוילין אוף סקאי. שם, במרחק של כשלושים קילומטרים ממסילת הרכבת, ניסיתי לייסד תעשייה חדשה לאוכלוסייה הזעירה והבלתי מרוצה של האי: ציד כרישי העצם הענקיים, המופיעים במימי ההברידים בחודשי הקיץ, ועיבודם למטרת ייצור שמן.

הקמתי מפעל, קניתי סירות וציידתי אותן ברובי צלצלים, ונעשיתי רובאי צלצלים בעצמי. במשך חמש שנים עבדתי בנופים האלה, שהיו עבורי בעבר משאת נפש מעורפלת וכמו מצופה בקורי עכביש, וכאשר הכול נגמר והובסתי, הגעתי למעין השלמה עם אזור הרמות – או אולי עם עצמי, כי ייתכן שבעיני עצמי הרווחתי את הזכות להתגורר בהם, וחוסר

האמינות הגלוי לעין של אריג הטרטן של שבט מקסוול כבר לא הפריע לי.

כאשר הסתיימה הרפתקת סואיי, ולאחר שהאי והסירות נמכרו, המפעל נהרס והתושבים פונו, נסעתי ללונדון וניסיתי להרוויח את לחמי כצייר דיוקנאות. סתיו אחד התארחתי אצל בן המחזור שלי מאוקספורד אשר קנה אחוזה ברמות המערביות, וברגע של בטלה, אחרי ארוחת הבוקר של יום ראשון, הוא אמר לי: אולי מתחשקת לך דריסת רגל בחוף המערבי עתה, אחרי שאיבדת את סואיי?

אם זה לא מתחת לכבודך לגור בבקתה, יש לנו אחת ריקה, במרחק גדול מאוד משום מקום. היא נמצאת בדיוק על שפת הים, ואין שום כביש שמוביל אליה – שמה הוא קאמוספיארנה. יש שם כמה איים ומגדלור אוטומטי. מזה זמן רב לא התגורר שם אף אחד, ולא הייתי מצליח לשכנע איש מאנשי האחוזה לגור שם עכשיו. אם אתה מוכן לתחזק אותה, בבקשה, היא שלך, בשמחה.

"טבעת של מים זוהרים", מאת גאווין מקסוול. מאנגלית: ד"ר חנה כהנא, ספרית מעריב, 262 עמ'