נפרדתי מנערת החורף שלי, הנה בא קיץ חדש
קמתי בבוקר חמה, רציתי אותך ולא היית לצידי. לבשתי את ז'קט העור הקצרצר שלי, זה שבקושי מכסה את החזה, אני אוהבת אותו נוגע בעור שלי, זה מזכיר לי את הפעם האחרונה כשדיגמנתי לך עם הז'קט הזה והמגפיים הארוכים שכמעט ונגעו לי בישבנים ועם הצעיף שנתת לי ליום הולדתי וזהו. בין בנות
קמתי בבוקר חמה, רציתי אותך ולא היית לצידי, ידעתי שאת בביתך חושבת עליי, משתוקקת להרים את השפופרת, אבל לעולם לא תרימי. הסתכלתי על הגוף שאהבת, זה שהכרת כל כך טוב, הגוף שחלקנו בינינו ועכשיו הוא שלי בחזרה, כולו שלי ואני יכולה לעשות בו כרצוני, בלי להתחשב בך כי את לעולם לא תחזרי. הכנסתי את הגוף לאמבט של מים חמים, נתתי לו להרגיש אהוב, סיבנתי כל פינה שלו, עכשיו עליי לטפל בו בלעדית, בעשר אצבעות בלבד.
אני צריכה את זו שתתאים למוזרויות שלי
נוטפת יצאתי מהאמבט, עדיין את בראשי, לא מרגישה כאב אלא מין חמלה, עלייך, שאת עדיין מחזיקה את השפופרת, וקצת עליי, שאני כזו, קצת אכזרית, אנוכית, שוויתרתי עלייך כל כך בקלות, שאני רוצה את האחת שתתאים לי כמו כפפה, שלא התפשרתי איתך אפילו שכמעט היית מושלמת, גם במיטה וגם מחוץ למיטה. אבל אני לא רוצה את המושלמת, אני צריכה את זו שתתאים למוזרויות שלי, לסטיות הקטנות שלי, שתבין אותי בלי לדבר, רק דרך הלשונות שלנו. צריכה, אמרתי. צריכה זו אנוכיות, זו אחת שלא מתפשרת, אחת שחושבת שהיא יכולה להשיג הכל, כזאת אני.
לבשתי את ז'קט העור הקצרצר שלי, זה שבקושי מכסה את החזה, אני אוהבת אותו נוגע בעור שלי, זה מזכיר לי את הפעם האחרונה כשדיגמנתי לך עם הז'קט הזה והמגפיים הארוכים שכמעט ונגעו לי בישבנים ועם הצעיף שנתת לי ליום הולדתי וזהו, כלום מלמטה. ניסיתי להחזיר את התחושות של הערב ההוא, את צעיף המשי שקשור לצווארי, משתלשל בין רגליי, נוגע-לא-נוגע. רציתי לזכור בפעם אחרונה, רציתי לדעת אם הגירוי בא מתוכי או ממך. לא מצאתי את הצעיף, ידעתי שהוא אצלך, כי את גנבת אותו ממני. את ישנה איתו כל לילה, בגלל שיש לו את הריח שלי. ידעתי שהצעיף מתגלגל אי שם במיטתך וגם הוא לעולם לא יחזור.
לרגע התפתיתי לשלוח לך סמס, הרי יש לי תירוץ מושלם, אני לא רוצה אותך, אני בסך הכל רוצה את הצעיף שלי בחזרה, מתנת יום ההולדת שלי. ואולי אלך אלייך עם הז'קט הזה פתוח למחצה, שתראי מה הפסדת, שתיזכרי שוב בשפתיים שלי ובגוף שאינך יכולה לגעת בו. אני אכזרית אמיתית, אבל את זה לא אעשה לך, גם לא לי.
נראיתי כמו פרוצה אמיתית, התאים למצב הרוח שלי
ניסיתי לסגור את הז'קט, אבל הוא היה קטן מידי, נראיתי כמו פרוצה אמיתית, התאים למצב הרוח שלי, רציתי להרגיש פרוצה, רציתי רוח פרצים. פתחתי את החלון שהרוח תעיף אותי, שתעבור דרכי, שתיכנס לי לגוף, שתשכיח אותך. אבל הגוף שלי היה מגורה והרוח הקרה רק עוררה אותו יותר. חשבתי לצלצל, פעם אחרונה, רק נשיקה אחת ארוכה. משחתי אודם על שפתיי, בכמויות, את אוהבת את האדום על רקע עורי הלבן. "שלגיה", קראת לי, "שלגיה עם לב של אבן". היית נערת החורף שלי, לא ידעת שבקיץ גופי משחים ואני הופכת לפרפר שמרחף בין הפרחים.
איזה טימטום, שתי נשמות שמשתוקקות אחת לרעותה ורוקדות מסביב לטלפון, אבל שתיהן לא תעשינה דבר. את בגלל הכבוד המחורבן שינקת עם חלב אמך, ואני בגלל האנוכיות שלי, בגלל שאני רוצה את הלא מושלמת שתתאים לי. זו עם הצלקת בלב והלשון החדה כתער והידיים העדינות שימעכו את נשמתי. זו שתקרא אותי בלי מילים, זו שלעולם לא תיראה כמו כלבה חבולה ומרוטה, זו שתיתן לי לנשום לפעמים בעצמי.
דפיקה בדלת. החזה שלי מצטמרר, אני בז'קט בלבד עם פטמה אחת חשופה, מציצה בעינית ורואה אותך חיוורת ומלקקת את שפתייך היבשות. תמיד התלהבת מהפטמות הכהות שלי, לא הסתדר לך עם הלבן של עורי. "כפתורים", קראת להן, "כפתורים שפותחים לך את הלב". אני עומדת קרוב אלייך, ממש קרוב, רק הדלת חוצצת בינינו, שומעת את נשמתך המהירה, את דפיקות ליבך, את ההתרגשות, ומבחינה שהנשימה והדפיקות הן שלי. את דופקת שוב, הלב שלי מאיץ, חם לי, הדם דופק לי בראש.
"אני יודעת שאת שם", את אומרת, והקול שלך נשבר מעט, "רק באתי להחזיר לך את הצעיף, זה שנתתי לך ליומולדת, אני יודעת שאת אוהבת אותו".
לא ידעתי שאני מכורה לקול שלך, שהוא נכנס לי ישר למטה. לא הבחנתי גם שאני מרוחה על הדלת, עם כל הגוף, שפתיי על הצבע הלבן, מנסה להעביר אלייך את החום שבי. אני יודעת שאם אענה את תקראי את התשוקה שבקולי, אבל תקראי אותי לא נכון, ואני אשבר. אני עוצמת עיניים, נצמדת בייאוש לדלת, הלשון שלי מנשקת את הצבע, רק לא לענות.
את בטח מרגישה שהדלת רועדת מתשוקה
"תפתחי לי", את מתחננת, ואני דבוקה לדלת, אגרופיי קמוצים, ציפורניי ננעצות בכף ידי, החזה שלי מחוץ בכאב, הלב שלי כמו פטישים, את בטח מרגישה שהדלת רועדת מתשוקה.
שקט, רק אל תדברי, רק שלא אשמע את קולך מתרפס. את ממלמלת משהו ואני שומעת את צעדייך מתרחקים. אני מתנתקת, הדלת מרוחה בזיעתי ובליפסטיק האדום. אני פותחת את הדלת. על השטיחון מונח לו צעיף המשי.
אני מכניסה אותו הביתה ושוטחת אותו על מיטתי. הוא שוכב שם ללא תנועה, סתם בד של משי שפעם כיכב על גופי וכעת שוכב מת, מחכה לפסק דינו. אני מסתכלת בראי ורואה שם אשה אחרת, סקסית, סוערת, פניה מרוחות באדום, לבושה בז'קט עור קצרצר בלבד. אני אוהבת את המראה שנשקף, לא מאמינה שזו אני. האדום על פניי נראה כמו צבעי מלחמה אינדיאנים. אני נראית כמו אמזונה מוכנה לקרב, עם שד אחד חשוף והשני עלום.
עם רוח הקרב שמפעמת בי אני משליכה את הצעיף לפח. השריד האחרון ממנה שנמחק לתמיד.
אשה חדשה מוכנה לחוויות חדשות, לתקוות חדשות, לאהבה הגדולה שהגיע הזמן שתהיה גם שלי.
הנה בא הקיץ, והפרפרים משתוללים בבטני.
לפנייה לכתב/ת 
