יד ל"דתימטר"

בעקבות תוצאות הדו"ח שפירסם הלמ"ס על הרכבה הדתי/חילוני של אוכלוסיה היהודית במדינה מביע הרב דוד סתיו ברשימתו ב-ynet "די לדתי-מטר" את הדעה הרווחת שהגדרת הדתיות היא בעייתית, משום שאין לדתיות לכאורה גבולות ברורים, והיא נעה בתוך מגון רחב שכל סימון גבול בו הוא שרירותי. השאלה כמה מצוות, ואיזה מצוות אדם צריך לקיים כדי להיקרא "דתי"? שהרי כל אחד מקיים חלק מתרי"ג מצוות, בעיקר אלו הקשורות לבין אדם לחברו.

בהבנה שהדת אינה עניין של פולקלור אלא היא מוסד שאדם רואה עצמו משויך אליו ומחויב כלפיו, קרי, מקבל על עצמו עול תורה ומצוות במסגרת ההלכה היהודית, אזי הוא דתי ללא תלות בכמה מן מצוות הוא מקיים וכמה אינו מקיים בגלל רפיון נפשו, החתירה לקיום המצוות היא הקובעת.

למה הדבר דומה? להבדל בין אזרח לחייל המקיים פקודות במסגרת הצבאית. ולכאורה ניתן היה לשאול מה ההפרש בין החייל לאזרח? (כפי ששאל הרב סתיו ברשימתו אודות ההבדל בין הדתי לחילוני?) הרי גם האזרח עושה חלק מפעולות החייל ולכאורה הוא גם במידת מה חייל. ההבדל הוא בכך שהחייל עושה זאת בפקודה והאזרח לא, ובכך הוא מוגדר כחייל.

יכולים שני יהודים לקום בבוקר ולא להניח תפילין, האחד משום שאינו רואה חיוב בכך כלל והשני אינו מניח תפילין מכיוון שחרב עליו עולמו באותו היום ולכן לא היה לו הכוח הנפשי לכך למרות שהוא רואה עצמו מחויב לכך. במקרה דנן האדם השני הוא בעל תודעת חטא על אי-הנחת תפילין ובכך מתבטא דתיותו, ולעומתו הראשון הוא חילוני מכיוון שהוא אינו רואה עצמו מחויב בכך כלל. תודעת החיוב ותודעת החטא מגדרים את דתיותו של האדם בהיותו תחת המוסד הלכתי שקבל על עצמו. החילוניות היא מה שמעבר למסגרת תורה ומצוות אשר אינה מקבלת על עצמה את מסגרת החיים שבה יש קורבן וחובה כלפי שמיים.

המעשה מקבל מעמד של "מצווה" כאשר הוא חלק ממערך של עבודת ה'. בתוך מערך זה ישנם "מצוות שכליות" שכל בין אנוש מבצע אולם הם אינם בגדר "מצווה" כל זמן שאינם כחלק ממערכת חיים שבו האדם "עומד לפני ה'". כל אדם "מתהלך בארץ" אולם אבות האומה שיסדו את האמונה "התהלכו לפניו", כפי שמעיד אברהם "ה' אֲשֶׁר הִתְהַלַּכְתִּי לְפָנָיו " (בראשית, כ"ד, מ'), ומכאן הגלגול של המושג "הלכה".

כמו שהחילוניות אינה ערובה למוסריות ויש בה פושעים והומניסטים גדולים, מנוולים, ישרים ובעלי לב טוב כך גם הדתיות אינה ערובה להתנהגות ראויה. בחברת שומרי תורה ומצוות ישנם פושעים וצדיקים, מנוולים וישרים, תלמידי חכמים ובורים, פוחזים ויראי ה', כאשר הצדיקים ויראי שמיים הם מיעוט זניח בתוך החברה הדתית.

תהליך החילון בעם ישראל שהחל בתקופת האמנציפציה שריר וקיים כאשר עדיין רוב בניינו ומנינו

 של עם ישראל לא מקבל על עצמו את מוסד תורה ומצוות כדרך חיים. גם אם הרייטינג של תורת ישראל עלה לאחרונה והרצון להשכיל ולקנות דעת בחוכמת ישראל קיים בשכבות רחבות של הציבור, דבר שהוא מבורך בפני עצמו, עדיין יש להעמיד הבדלה-מבחנת בין תורה שיש בה אמונה ללימוד שאין בו אמונה שהוא חלק מנטייה אינטלקטואלית, התקשרות למסורת האבות, המהווה צורך של זהות, או מוצר נוסף על מדף הסופרמרקט הרוחני של תקופת הניו אייג'.

יש לתמוך במגמה לקרב רחוקים באמצעות הנגשתם לתורת ישראל ובתקווה שמתוך שלא לשמה יבוא לשמה, אך עם זאת יש מקום להציג את ההתחייבות לעולם המעשה היהודי במסגרת ההלכה כמכוננת את היהדות ושבלעדיה תורת ישראל חסרת כל ערך. לדתיות יש מנעד רחב אך גם גבולות גזרה, עמעום גבולות אלו יכול בסופו של יום לגרום לאיבוד צורתה של היהדות שהייתה ערובה לקיום היהדות מימות הפרושים ובמשך כל ההיסטוריה עד כה וכנגד כל הכתות האחרות שאבדו מהיהדות.