אורוגוואי: ברחובות שלנו יש קסם מיוחד
אלופת העולם הראשונה חוזרת למונדיאל אחרי שמונה שנות היעדרות, לדרא"פ היא תגיע עם כוכבים שהתגלו כשהם משחקים ברחוב ומצוידת בגישה מיוחדת - ההנאה לשחק ללא לחץ ואסטרטגיה. המארחת, צרפת ומכסיקו מחכות לה
אם תשאלו כל אוהד כדורגל דרום אמריקני מה האסוציאציה הראשונה שתעלה לו בהקשר של נבחרת אורוגוואי, סביר להניח שהוא יגיד 'לחימה חסרת פשרות'.
אחרי היעדרות של שמונה שנים, אלופת העולם הראשונה בהיסטוריה חוזרת למונדיאל. למרות שהשיגה את הכרטיס ברגע האחרון לאחר שחלפה בקושי על פני קוסטה ריקה בפלייאוף, לא כדאי להמעיט בערכה. בטח לא בערכיה.
כיאה לטלנבולה דרום אמריקנית טיפוסית, סיפור ההצלחה של ה'סלסטה' (תכלת בספרדית) מתחיל ברחובות. אם במדינות המערב ניתן לשמוע חדשות לבקרים תלונות על כך שהילדים של ימינו סופגים את התשוקה למשחק מצפייה באליליהם על גבי מסך הטלוויזיה ואין ספור שעות עם השלט של הפלייסטיישן, העוללים באורוגוואי רואים רק דבר אחד לנגד עיניהם בשעות הפנאי - משחק כדורגל שכונתי.
שלא יהיו טעויות, עם רדת החשיכה הילדים מגיעים לביתם ונתקלים בתכנית טלוויזיה שעוסקת לרוב בכדורגל ואם לא, תכניות הרדיו על ההתפתחויות בקבוצות הליגה הראשונה תדאגנה לא להסיח את דעתם מהעיקר. מדינה של 100 אחוז כדורגל, כשגם המין הנשי לא יכול להישאר אדיש לטירוף סביב הדבר הכי חשוב בעולם ונשאב לתוך ההוויה.
אם פס הייצור האינסופי של שחקנים מהמדינות השכנות כמו ברזיל וארגנטינה מתבסס על אוכלוסיה של עשרות מיליונים, מדהים לגלות שכמות הכישרונות הגדולה שיוצאת מאורוגוואי מגיעה ממדינה שאוכלוסייתה היא פחות משלושה מיליון איש (מבין הנבחרות שיהיו בדרום אפריקה 2010, שנייה רק לסלובניה - שם יש קצת יותר משני מיליון איש).
איך עובדת השיטה? בגיל ארבע-חמש הילדים מצטרפים לקבוצות המיועדות לגילם, כאשר החלוקה היא בדרך כלל לפי השכונות בערים הגדולות, שמלאות במגרשי כדורגל המיועדים לגיל הרך. קבוצות אלו, בהן ניתן למצוא שחקנים עד גיל 12, נמצאות במעקב מתמיד של המועדונים הגדולים במדינה ומי שצד את עיניהם של הסקאוטים זוכה לזימון למבחנים.
אוהדי אורוגוואי, יקבלו הזדמנות לנקום בשכנה מארגנטינה? (AP)
בשכונות העניות יותר, רוב בני הנוער מתרוצצים במגרשים הציבוריים ומשם גם מגיעים רוב השחקנים שמוצאים עצמם בסופו של דבר בקבוצות מהליגה הראשונה, המצטיינים גם ממשיכים לאירופה. אגב, כפי שקורה בשאר יבשת דרום אמריקה בפרט ובמדינות העולם השלישי בכלל, סקאוטים מספרד, אנגליה, איטליה וכו' נמצאים גם הם בתמונה ומנסים לפתות את המשפחות לעבור לקבוצות הגדולות מאירופה.
אותם שחקנים שגדלים בשכונות העניות, ונקראים "פוטררוס" (שחקני רחוב), מתחנכים על הערכים שכל כך מייחדים את האורוגוואים ומעניקים להם את הקסם המיוחד של הנבחרת. ההנאה מלשחק בלי הלחץ לנצח, ללא אסטרטגיות וללא טקטיקות - רק כך, מאמינים שם, אפשר לגלות את הטוהר הנקי של הספורט הזה.
את החבורה הלוחמנית שתופיע בבית א' יחד עם המארחת דרום אפריקה, מכסיקו וצרפת ידריך מהקווים אוסקר טבארס, שכבר אימן את נבחרת התכלת במונדיאל 1990 והביא אותה עד שמינית הגמר.
הכוכב הבלתי מעורער הוא דייגו פורלאן, כאשר מי שמסומן כפוטנציאל להיבחר לתגלית המונדיאל הוא לואיס סוארס, החלוץ הנהדר של אייאקס, שצפוי למצוא עצמו בעונה הבאה בבמה המרכזית של אירופה.
הציפיות באורוגוואי הן לעבור את הסיבוב הראשון ואם יתממשו התחזיות (ובהנחה שצרפת תסיים ראשונה בבית), בסיבוב הבא מחכה לנבחרת מפגש עם השכנה
מארגנטינה. שם כבר יבוא לידי ביטוי כל מה שהשחקנים למדו מגיל צעיר ברחוב ואם המלחמה תסתיים עם ניצחון, ההמשך כבר יהיה פחות חשוב.
עם שריקת הפתיחה למשחקי גביע העולם, התנועה באותם רחובות בבירה מונטבידאו שגידלו את כל הכישרונות הגדולים, צפויה להיות דלילה, כאשר בשעת משחק של הנבחרת המקומית, זר שיסתובב ברחוב ייחשב לתמהוני.
סיום הטורניר ייתן את האות להשתלטות החוזרת של הילדים על הדשאים השכונות, בתקווה להיות בעתיד חלק מחגיגת הספורט הגדולה בעולם. מי יודע, אולי בעוד ארבע שנים הכוכב העולמי הבא יגיע משם.
