החמרת תנאי הכליאה: שלומיאליות ישראלית

ועדת השרים לענייני חקיקה, שאישרה הצעת חוק להחמרת תנאי הכליאה של אסירי החמאס, היא אחד הדברים הכי שלומיאליים שקיימים כיום במדינת ישראל. לא בגלל עצם הרעיון להחמיר את תנאי הקייטנה שבהם שוהים מי שיצאו לדרך הטרור, אלא עקב עצם המחשבה שחקיקה מהסוג הזה תקדם את שחרורו של גלעד שליט מחד, ומאידך - בגלל שמישהו בממשלה סבור שאדם שיוצא למלחמה על אמונתו ייבהל מהאפשרות שישללו ממנו כמה מזכויותיו.

בנימין נתניהו, שניסה כבר לפני שנים להאיץ במדינות המערב להילחם בטרור, בוודאי מבין שמה שהציעה הוועדה שבראשה הוא עומד, הוא בסך הכל מעין "כניעה" קוסמטית לדרישה פופוליסטית של רבים בציבור – שאין בה כל תועלת. תנועות טרור אינן משנות את כללי המשחק כשמנסים לפייס אותן או "להתלכלך" איתן.

מכאן, שאיש לא יטפח לנו על השכם אם נהיה נחמדים יותר או פחות לפלסטינים. לא המחסומים הם הבעיה, גם לא תנאי כליאתם של האסירים הבטחוניים ולא דרכי גישה לכבישים סלולים היטב.

בעניין זה אנחנו לא צריכים להרחיק לכת. לא לפני הרבה שנים, בטרם הקמת המדינה, נכלאו לא מעט צעירים יהודים בבתי כלא ובמחנות מעצר של שלטונות המנדט הבריטי. אף אחד מהם לא זכה בתנאים המפליגים שכעת מבקשת ממשלת ישראל לשלול מאסירי הטרור שהיא מחזיקה. ובכל זאת, לכולם היה ברור שזאת היא הדרך ואין בילתה. לא חברי האצ"ל ולא חברי הלח"י חשבו לרגע אחד להרפות מהמאבק לגירוש הבריטים ולהקמת המדינה היהודית. גם כשחבריהם הוצאו להורג הם לא הניחו את נשקם.

אינני מבקש חלילה לעשות אנלוגיה בין אותם צעירים יהודים לבין אנשי החמאס, ולו רק בגלל עצם האכזריות הברוטאלית, חסרת הרחמים, שמבקשת לטבוח ביהודים באשר הם ורק על שום היותם יהודים, המלווה את המאבק הערבי ב"כובש הציוני" מאז שחר הקמתה של תנועת השחרור היהודית ציונית. אבל מה שבכל זאת אפשר ללמוד משנות המאבק הארוכות, הוא ששום נסיון להתנחמד לערבים לא יצלח.

לא התייחסות אנושית לאסירים ולא נסיגה משטחים לטובת פיוס וירטואלי. הם הרי לא רוצים בנו פה בשום תנאי. הם אומרים זאת בגלוי אף שפה ושם יש הצטעצעות במילים. הרי עוד בשנות ה-30 של המאה הקודמת היה זה המופתי של ירושלים שחבר להיטלר, כדי להאיץ בו להגיע לארץ ישראל על מנת להשמיד בה את היישוב היהודי דל-הכוחות ושוחר השלום.

לא הייתה אז שום בעיינ של "כיבוש" שטחים ערביים, לא בחברון, שיהודיה נטבחו על טפיהם ונשותיהם, לא בירושלים ולא בצפת. השנאה היוקדת ל"כובש הציוני" מפעפעת מאז ומתמיד, ושום ניסיון לפייסם לא יצלח. לא נסיגות נוספות ולא שחרור של אסירים; לא החמרה בתנאי מאסרם ולא הקלה בהם. הם יצאו לדרך הטרור מתוך אמונה שארץ ישראל כולה, עד לחוף הים התיכון, היא שלהם.

אז למה בעצם שלא נכיר במציאות הלא-סימפטית הזאת ונפסיק לשחק במשחקים של נאורות-לכאורה? אסור לנו להיות כאלה. איננו מתגוררים במרכז אירופה הליבראלית-לכאורה. האמנות הבינלאומיות נועדו למצבים אחרים ולמקומות אחרים. את הערבים הן לא מעניינות.

המאבק הוא לחיים ולמוות, וכל נסיון ליצור כאן מציאות אחרת נידון מראש לכישלון. גם במחנה השמאל כבר מבינים זאת. לקוות זה נחמד – אבל להיות טיפש זה מסוכן.

ד"ר חיים משגב מרצה למשפט במכללה האקדמית נתניה