יום הולדת של האקסית - זמן לקבור את האהבה
כמו עוף החול, הלב מצמיח עצמו מעפר עם הזמן, איך ניתן לזרז את התהליך? איך לקבור דבר חסר גוף כמו אהבה וגעגוע? העזרה הגיעה מכיוון מפתיע: כך עזר לי שיר של נתן אלתרמן בביצוע יוסי בנאי להיפרד מזכרון הגרושה. נרגעים
האם נכון הוא שזכרו של אדם גדול ממנו? האם בתוך מוחנו, ובניגוד לחוקי הטבע, אדם שמתרחק - הולך וגדל? האם אנו נוטים להגזים ולהעצים את שאינו בהישג ידינו? המשכתי להאזין למילים, אך הלכתי לאיבוד: ענק שותק, רעם שגורר רהיטים, נרות, מוות של איזה ילד שלא ידענו על קיומו... סלט אלתרמני טיפוסי, כזה שהייתי אומר: "נתן, תראה, אני יודע שאתה צריך לכתוב שלושה שירים בשבוע, מה שגורם לעיתים לוותר על שלב ההגהות, אבל (פה הייתי מרים קצת את הקול) מה עובר עליך, בן אדם? מה קשור עכשיו 'מראה עם עיניים עצומות'? ומי זה הלילה שאותו צריך להרגיע? ומי הם המרגיעים? קצת היגיון, נתן, ולמה שלא תפחית מעט מכמות השירים למען המיקוד שלהם?". כך הייתי אומר, אילו פגשתיו, אבל זו כנראה חוכמתנו שלנו, הקוראים, לדלות את המשפט היחיד שיש בו היגיון ולסננו מכל היתר.
בסקר אקראי שעשיתי אצלי בבית גיליתי של-75% מהישראלים יצא להתמודד עם הצורך לשכוח, ולשקם את לבם. ואכן הלב, כמו עוף החול, מצמיח עצמו מעפר עם הזמן. אבל איך ניתן לזרז את התהליך? איך נוכל לקבור דבר שאין לו גוף ונפח, כמו אהבה וגעגוע? עבורי הדבר הוא קשה במיוחד, לאור הקושי המולד הטבוע באישיותי להיפרד מדברים. על רצפת משרדי שוכב מחשב עתיק ללא שימוש, על הרכב שלי אני מוצא חדשות לבקרים מדבקות "קונה רכבים לפירוק" (דבר שמעליב אותנו מאוד), כמה מידידיי כבר עלו לי על העצבים עוד בשנות ה-90 המוקדמות, ואפילו מכוכבים של ישראכארד אני מתקשה להיפרד. איך אפרד מאדם? מאשה? מאשתי?
"את הלילה שלך מרגיעים מרגיעים", לקח אותי קול חדר המיטות של יוסי בנאי לרגעים אחרים. ללילה שבו ראיתי אותה לראשונה וכולי התפעלות, ללילה הראשון שלנו ביחד שעליו ג'נטלמן לא יכול לפרט, ללילה שרקדנו שעות אפופי אושר וענודי טבעות חדשות וללילה הסגרירי במסעדה הריקה, שפתאום זה נגמר. גם הלילות שאחרי, לילות בלי שינה, בלי מרגיעים סביבי, הובילו אותי ללילה הזה, שבמיטתי אשה אחרת.
"דברים קורים, אתה צריך רק להאמין", יעצה לי
רצה הגורל והיה זה בדיוק ביום ההולדת של הגרושה. יום הולדת שני שלה שאנחנו לא נשואים, בראשון לא התקשרתי, דבר שפגע מאוד ברגשותיה ואילץ אותי למחרת להתנצל מעומק לבי, הרי הייתי אמור לדעת שהיא כה מחכה לברכה שלי. והנה שוב יום הולדת, האם שוב אחזור על החטא ואותיר אותה לשנה נוספת מיותמת מברכה? רק חודשיים עברו מאז יום ההולדת שלי, בו איחלה לי להיות מאושר. מאושר כמוה. ולמה היא מאושרת? כי יש לה מישהו חדש, כך דיווחה לי. איך זה קרה? הוא פשוט נחת על סף דלתה. "דברים קורים, אתה צריך רק להאמין", יעצה לי כמומחית מדופלמת לענייני אושר, מתנה ממנה ליום הולדתי.
המילים התחילו להתחבר, המשמעות התחילה להתבהר
גם הפעם לא התקשרתי. ביליתי בביתי, ולא לבד, עם מישהי שהיתה אמיצה דיה להתחיל עם מישהו, אומץ שאני ארכוש רק כשלא יהיו לי שיניים. כשהגיע הפלייליסט אל השיר הזה מאת יוסי בנאי, שיר הערצה וזלזול, שיר אהבה וניכור, הקשבתי שוב למילותיו. "את הלילה שלך, שעזבת לבדד...". המילים התחילו להתחבר, המשמעות התחילה להתבהר. הבחורה שלצדי נאה היתה, גם צעירה במיוחד, אבל כמו 5,000 השושנים הזרות שמצא הנסיך הקטן - ריקנית ויחוד אין בה, הרי היא לא "השושנה שלי"... את יום ההולדת לאקסית כמעט שכחתי בזכות הסחות הדעת שלה, כשיוסי ברקע נחרץ מאי-פעם: "את זרה את זרה, אל תבואי עכשיו!" (למה חשבתי פעם שהוא שר "הצרה, הצרה"?).
רק כעבור זמן, עת עיינתי במילים הכתובות, הבנתי את מילותיו של נתן החכם ואת הגיונן הצרוף להפליא. פתאום הבנתי מי הוא הלילה, ואיך זה קרה לו, מי הם הענק, והרעם, והילד, והמראה, מי מרגיע, את מי מרגיעים, ולמה זה טוב. בעשר בלילה סלקום הרוויחו עוד שתי אגורות בשירותי סמס: "מזל טוב מותק" קצר ופשוט. יש להניח שהמסרון תפס אותה בחדרי העולם הגדולים, בהילולה או משתה או ערב רומנטי, או מסאז' מפנק, או במונית הכסף ועידו לא הרשה לענות, כי תשובה לא הגיעה, ואצל פולנים זה ניצחון לא קטן: אני אמרתי את המילה האחרונה.
יום הולדת של האקס, זמן מתאים לקבור את האהבה, וזו שלנו נטמנה סופית היום. על מצבתה ייכתב: "מה יקרו לי חיי שהיו הדוֹמך". כמה אלבומים בארון ובראש עוד יזכירו אותה מידי פעם, אבל כבר לא יכאיבו, ולא יעסיקו, ולא יגזלו עוד דבר, כך יש לקוות. פניי לעתיד, וזו, אהבה בדימוס, נשמתה עדן, שתהיה צרורה בצרור החיים.
- מאמרים, סיפורים וטורים אישיים על אקס מיתולוגי
ובכלל
| את הלילה שלך, שעזבת לבדד, | "הלילה" הוא הכותב, ששימש עבור אהובתו רק מפלט זמני, באופן ציורי – עד שיעלה היום על חייה והיא תעזוב אותו |
| שעמד על דלתייך סחרחר משיאים, | השיאים הרגשיים או אולי המיניים, עיוורו אותו מלראות שהוא משמש עבורה רק כ"לילה". לא שיא אחד, אלא סידרת שיאים ממכרת. |
| שנשא את חוליי המוקדש לך לעד, | משאו היתה מחלתו – אהבתו הנצחית אליה |
| שידע לענות רק בשמך האחד, | היא היתה התשובה המרגיעה לכל דבר אחר בחייו, כל בעיה, צרה, דאגה |
| את הלילה שלך מרגיעים, מרגיעים. | . הוא כואב ופגוע, אך אל תדאגי, יש מי שמרגיע אותו. יתכן שה"מרגיעים" הראשון זה פועל, וה"מרגיעים" השני זה תואר, כלומר "המרגיעים מרגיעים", ולא חשוב בדיוק מי, במובן: יש מי שמרגיע. |
| בידי שנגעו בך דועך השרב. | כשנגעתי בך ידיי להטו, אך הלהט כבר מתחיל להישכח |
| מה יקרו לי חיי שהיו הדומך! | היום חיי יקרים לי, לעומת העבר, אז הייתי כלי המשרת את חייך שלך תוך ביטול עצמי |
| את זרה! את זרה! אל תבואי עכשיו! | הצלחתי להוציא אותך מחיי |
| התוגה שעזבת פה גדולה כה ממך. | את לא כל כך גדולה כמו העצב שיצרה עזיבתך. |
| באחרון נרותיו - בשביל מי הדלקתים? | החלק האחרון של התקופה ביחד היה מיותר. |
| כבר עומם המשתה אשר אין לו שילום. | כבר היה ברור שלקשר אין תכלית, והוא לא יושלם, אלא ייקטע. |
| רק הרעם אי שם עוד גורר רהיטים. | נותרו רק הקור והסערה שבחוץ, והרעמים שממשיכים לרעום כקודם. |
| רק ענק מחייך ושותק על לא כלום. | מבחינת העולם לא קרה משהו מיוחד, במבט מגבוה - הכל ממשיך כסדרו, הפרידה נתפשת כאסון רק בעיניי בלבד. |
| אל תבואי עכשיו! ילד מת בחיקי. | אל תחזרי, הילד שבי מת, התמימות שלי מתה, אני יותר מפוכח. |
| את נשכחת. עיני המראה עצומות. | אני, המראה שאמרה לך כמה את יפה - כבר לא רואה אותך באותו אופן. |
| בחדרי העולם הגדולים, הריקים, | מחוץ לחדר החם שלי מחכה לך עולם גדול אבל ריק ומנוכר. |
| גם צחוקך יבהל מעצמו. | את מאמינה היום שתהני ותצחקי, אבל אפילו משמיעת הצחוק שלך – תביני כמה את לבד בתוך חדרים גדולים וריקים (שמייצרים הד). |
לפנייה לכתב/ת 
