דריק, אל תפרוש

מעטים הם השחקנים שהצליחו לגעת בנו, אוהדי הספורט. וכשאני אומר "לגעת" אני מתכוון באמת, להרגיש - כאלה שהצליחו ברגע אחד בחיים הקצרים שלנו, לתפוס לנו את המעיים, או את הלב, ולסובב אותו לרגע אחד ונדיר.

את הבומבה של זינאדין זידאן בגמר ליגת האלופות ב-2006, ספק אם יש חובב כדורגל ששוכח. את הדקה האחרונה של מייקל ג'ורדן במדי הבולס מול יוטה, החל מהחטיפה לקארל מלון ועד לסל האליפות על הראש של ביירון ראסל, כל עכבר כדורסל משחזר עד לפרט האחרון. את הקאמבק שעשה אבי נמני בעונת האליפות האחרונה של מכבי ת"א, אף שרוף צהוב לא ירצה להסיר מהזיכרון.

שישאר, רק בשביל הסיכוי שרגע כזה יחזור. נס ז'לגיריס (הערוץ הראשון) 

מה לא היינו נותנים כדי לראות את זידאן שוב על כר הדשא, את ג'ורדן זורק לסל או אפילו את אבי נמני, מוריד את חליפת המאמן ולובש על עצמיו חולצה צהובה עם המספר 8.

בדיוק בגלל זה אני קורא לדריק שארפ: "אל תפרוש. אף פעם". וזה ממש לא רק בגלל שבמשחק מספר חמש מול בני השרון, הוא הוכיח שוב שהוא עדיין רלבנטי. הסל הגדול בקריירה ב'נס ז'לגריס', צרוב לנו בזיכרון. לכן, כל דקה שפיני גרשון מואיל בטובו לשתף את הקפטן הצהוב, כל פעם שהתופעה שקרויה שארפ עולה לזריקה לשלוש, שולחת את הרגליים קדימה לעבר המגן, נופלת על הרצפה ומצליחה להוציא פאול ל-3 זריקות עונשין, כל פעם מחדש עוברת שוב התחושה, "אח, איזה כיף לראות אותו". לא צריך יותר מדי, רק כמה דקות פה ושם.

ומה עכשיו?

עדיין לא ברור מה התוכניות שלו להמשך הדרך. שארפ הצהיר בעבר כי הוא רוצה להישאר לפחות עוד עונה, אבל דבר עוד לא סגור. על הספסל הוא יישאר, בין אם בצוות המקצועי או כשחקן. אנחנו, מעדיפים כשחקן.

עדיף שילד בן 6 ילמד ממנו. דריק שארפ (צילום: אלי אלגרט)

צריך להיות בהיכל נוקיה בזמן אמת, כדי להבין את האהבה שמקבל מספר 6 בצהוב בכל פעם שהוא נכנס לפרקט, או בכל פעם שהוא משחרר זריקה לאוויר". קהל הג'יפים" המנומנם של מכבי, זה שהתרגל בשנים האחרונות לשכירי חרב הפכפכים, שחלקם הוא אפילו לא יודע לבטא את שמם, מתעורר כל פעם מחדש עם הדמות האהובה עליהם, הסמל.

כן, דריק שארפ הוא סמל, אולי האחרון ממכבי ת"א הישנה שהכרנו. אז נכון, פיני גרשון הוא גם סוג של סמל, אבל סמל אבסולוטי של ניצחונות, של כוח, לעיתים פשוט של שחצנות וציניות. שארפ נקי מכל סממנים רעים, הוא זך וטהור כשלג, סמל שהיית רוצה שהילד בן ה-6 שלך ייתפס בו.

זה עוד לא נגמר

לא מעט חושבים שהשיא של שארפ הרחק מאחוריו, שהוא גמר את הסוס כבר אי שם באמצע שנות האלפיים. אנשים שוכחים שבגמר הפיינל פור של ליגת העל בשנה שעברה מול מכבי חיפה, כשמכבי הייתה בפיגור של 13 הפרש במחצית הראשונה, היה זה שארפ שנכנס ועם התלהבות גדולה יחד עם שבע נקודות קריטיות החזיר את מכבי למשחק.

גם בגמר הגביע האחרון מול בני השרון, כשהמשחק היה צמוד לכל אורכו והצהובים פשוט לא מצאו את הדרך לסל, עלה שארפ ובעשר דקות קלע שמונה נקודות, כולל שתי שלשות גדולות ששברו את הרוח בקבוצה של דן שמיר.

ואם כל אלו לא הספיקו, הגיעה בשבוע שעבר גם "החזרה מהבוידעם" של מספר 6, שהתייבש כל העונה על הספסל אבל הצליח להכניס את מכבי והקהל שלה לטירוף, יחד עם 8 נק' משמעותיות, כולל השלשה שהרסה סופית לבני השרון את האפשרות לסנסציה הגדולה ביותר בתולדות הענף.

גם בתקשורת אף אחד לא רוצה שדריק יפרוש. את החיוך המתוק שלו מול המצלמה, יחד עם הכנות והנכונות להתראיין בכל פעם, לא משנה עד כמה המצב במכבי הוא שברירי, קשה יהיה להחליף. כל שחקן אחר היה כבר מקבל טורים בסגנון "תפרוש בכבוד", או נשאל שוב ושוב מתי הוא מתכנן לתלות את הנעליים.

אותו חיוך, אותה בלורית שיער (צילום: אלי אלגרט) 

לאלון חרזי למשל, שהמשיך בשחק בכבוד גם בשנותיו האחרונות במכבי חיפה, לא הפסיקו העיתונאים להציק: "נו, אתה עוד ממשיך?" אלה שמסקרים את מכבי,

 פשוט מפחדים לשמוע את שארפ עונה עם החיוך הרחב שלו :"this is it". אל תתפלאו אם גם דמעה תצטרף לתשובה, בתוך עין גדולה ואדומה.

לפני כמה שבועות נכחתי ביום ספורט שארגנה המכללה למנהל בראשון לציון. שני שחקנים הגיעו, דריק שארפ ועוד שחקן ישראלי שרק חזר מעונה חלומית באן בי אי ועונה לשם עומרי כספי. עם מי אתם חושבים שהסטודנטים התלהבו יותר להתחכך ולמי הם נהרו יותר כדי להצטלם? ניחשתם נכון - דריק שארפ. בינינו דריק, מה יש לך לעשות בבית?