בחייהם ציוו לנו את המתים
מתנגדים לנתיחה שלאחר המוות וגם לתרומת איברים, אבל מוכנים להשקיע בהצלת קברים. את הכפילות המוסרית של אותם חוגים שיורקים על החיים יש דרך לעצור
בעת שמדווחים על המחיר הגבוה שיושקע בסלילת כביש-עוקף-מערת-קבורה בבירה, מועברת ברשת בימים אלה מצגת בשם "אפגניסטן". באחת התמונות המעוררות למחשבה נראה ארונו של חייל שנהרג במלחמה, ועליו כתובת: "יש לנהוג בזהירות רבה במטען". הזהירות הרבה נדרשת לטיפול במת, למרות שבהיותו חי כנראה לא נדרשה זהירות מופלגת כדי לשומרו בחיים. כך, המתים זוכים ליחס מועדף מצד כהני הדת השומרים על צלם האדם, כאשר הוא אינו יכול עוד להביע את דעתו.
אך התגליות החשובות הראשונות שתיארו את מבנה גוף האדם, נודעו על אף התנגדות הכנסייה. פעולות מצילות חיים כמו החייאה של אדם שנמשה מהמים גונו על ידי כהני הדת, מאחר שהיה זה רצון הבורא שהטובע ילך לעולמו, ולכן אל לנו להתגרות בו.
בזמן לימודי הרפואה שלי, רק לפני כ-35 שנה, נרדפו הרופאים הפתולוגים על ידי ועדה של יהודים חרדים שנקראה בציניות ראויה לשבח "ועדה ציבורית להגנת כבוד האדם", שהרי כבודו על פי הוועדה הזו חשוב רק לאחר שהלך לעולמו. ובשם כבוד האדם הזה נשלחו מכתבי איום לרופאי הדסה ונקטו נגדם אלימות, עד שהיה הכרח להגנה משטרתית.
אני שומר את כתב השיטנה שחולק בשערי בית החולים ובו מסרי הדרכה: "כיצד תגן על יקירך מסכיני הפתולוגים", ונאמר שם: "אל ניתן שקומץ רופאים שיכורי תאוות ביתורי גוויות יכפו תאוותם לקריירה רפואית על חשבון הציבור כולו". אכן, שמירה על כבוד האדם.
גם היום, ממשיכי דרכם של אבירי "כבוד האדם" מטילים חיתולים צואים בשוטרים, מכנים אותם בשמות גנאי, יורקים בפרצופם (ובפנינו אנו גם יחד), מפעילים אלימות קשה בסביבתם. לא רק על כבוד עצמות בנות אלפי שנים הם מוכנים להגן בחירוף נפש. הם יפריעו לכל פעולה שעל פי חוקי המדינה וכללי בריאות הציבור מחייבים למשל נתיחה שלאחר המוות בילד שמת באופן פתאומי.
ההתפרעות מביאה לכך שאין מתעסקים איתם ואף נרתעים מלהפעיל את החוק ולקחת את הגופה לנתיחה משפטית. אך נתיחה רפואית שלאחר המוות הביאה להעמקת ההבנה של מנגנוני המחלה, למציאת תרופות למחלות רבות ולהצלת חיים – פשוטו כמשמעו. אולם הפעילות הדתית נגד החיים ובעד המתים הביאה לכך שכמעט ולא מבצעים נתיחות שלאחר המוות בישראל, דבר הפוגם באיכות הטיפול הרפואי וביכולת לבצע בקרה מדעית על יכולתנו האבחנתית והטיפולית.
שיטות שונות המוצעות כתחליף כמו ביצוע הדמיה ממוחשבת שלאחר המוות, עשויות להביא תועלת רק במקרים נבחרים ביותר. (גופות לנתיחה לצורך לימוד אנטומיה בבית הספר לרפואה אינן חסרות מאחר שרבים תורמים את גופם למדע).
אפשר להבין את רתיעתם של בעלי אמונה דתית מהאפשרות כי גופם ינותח לאחר מותם, אפשר להזדהות עם רתיעה מתרומת איברים בשל אידיאולוגיה מסוימת, אולם אי אפשר לקבל בשום אופן את האפשרות כי מי שאינו מוכן לתרום איברים, יקבל את לבו או כליותיו של תורם שמאמין בקדושת החיים ובכבוד האדם.
כך, הרופא ניצב בפני פציינט המבקש לקבל את הטיפול הטוב ביותר, שמבוסס על הישגי המדע והטכנולוגיה. אולם פציינט זה אינו מוכן לקבל את הדרישה המדעית הבסיסית המבקשת ללמוד מהגופה את סודות החיים.
הכפילות המוסרית של אותם חוגים הרוקדים על הקברים ויורקים על החיים דומה לאותה "מוסריות" של מתנגדי ההפלות שרצחו את הרופא. לעיתים משתמשים בקלישאה "ובמותם ציוו לנו את החיים", אך אצלנו הקלישאה התהפכה: "בחייהם ציוו לנו את המתים".
במספר מדינות זכאים לקבל תרומת איבר רק מי שחתמו על הסכמה לתרום את איבריהם שלהם. בכנסת ישראל לא יעלה על הדעת לחוקק חוק הנוגע כך ישירות בכבוד האדם. כי הרי נבחרנו מכל העמים.
פרופ' יואל דונחין, מנהל היחידה לבטיחות החולה, המרכז הרפואי הדסה עין כרם
לפנייה לכתב/ת 
