קליס, איפה הקלאסה?

אין טעם ליצור מתח, לגרור אתכם עד סוף הביקורת או, חלילה, לשלוח אתכם לשמוע את האלבום החדש של קליס. אפשר, ובמקרה הזה אפילו חשוב כהודעה לטובת הציבור, לומר כבר בהתחלה: Flesh Tone הוא אלבום רע. לא רק משעמם, לא רק בינוני. רע.

אולי "ירוד" היא מילה מתאימה יותר. חבל, באמת חבל. קליס פרצה לאוזנינו לפני עשור וקצת עם היפ-הופ חצוף ומעניין, וכשהחליטה ללכת בעקבות מיסי אליוט והנפטונז ולערבב היפ-הופ עם אלקטרוניקה חכמה, היא הצליחה לשחרר את אחד הסינגלים הכי טובים של שנות האלפיים, "Milkshake", כחלק מאלבום מוצלח מאוד. לבחורה יש טעם, חברים מוכשרים ולא מעט כישרון משל עצמה. אף אחד מהם לא נמצא באלבום החדש.

הקליפ החדש של קליס - "אקפלה"

סגור

שליחה לחבר

 כתובת דוא''ל של החבר שמך כתובת הדוא''ל שלך נושא

 הקלידו את הקוד המוצג

תמונה חדשה

הסרטון נשלח לחברך

סגור

הטמעת הסרטון באתר שלך

 קוד להטמעה:

<object width='408' height='296' type='application/x-shockwave-flash' data='//mediadownload.ynet.co.il/fp3218/flowplayer.commercial-3.2.18.swf'><param name='movie' value='//mediadownload.ynet.co.il/fp3218/flowplayer.commercial-3.2.18.swf'/><param name='flashvars' value='config={&quot;key&quot;:&quot;#&#036;82d88990cf33aa2235a&quot;,&quot;clip&quot;:{&quot;url&quot;:&quot;http://ynethd-f.akamaihd.net/z/upl/615/083.flv/manifest.f4m&quot;,&quot;scaling&quot;:&quot;fit&quot;,&quot;provider&quot;:&quot;akamai&quot;,&quot;type&quot;:&quot;video&quot;},&quot;plugins&quot;:{&quot;akamai&quot;:{&quot;url&quot;:&quot;//mediadownload.ynet.co.il/fp3218/AkamaiAdvancedFlowplayerProvider-3.9.swf&quot;},&quot;controls&quot;:{&quot;url&quot;:&quot;//mediadownload.ynet.co.il/fp3218/flowplayer.controls-3.2.16.swf&quot;,&quot;autoHide&quot;:false,&quot;height&quot;:26,&quot;zIndex&quot;:1},&quot;amta&quot;:{&quot;url&quot;:&quot;//mediadownload.ynet.co.il/fp3218/amta_plugin_20314.swf&quot;,&quot;siteKey&quot;:&quot;ynet&quot;,&quot;category&quot;:&quot;538.Entertaiment-542.MusicHP-632.MusicReviews&quot;}},&quot;logo&quot;:{&quot;url&quot;:&quot;//mediadownload.ynet.co.il/flowplayerlive/ynetlogo.png&quot;,&quot;top&quot;:15,&quot;left&quot;:15,&quot;fullscreenOnly&quot;:false}}'/><param name='allowfullscreen' value='true'/><param name='quality' value='high'/><param name='cachebusting' value='true'/><param name='bgcolor' value='#000000'/><param name='wmode' value='opaque'/><param name='AllowScriptAccess' value='always'></object>

מה כן יש באלבום הזה? הרבה כלום. פסקול לערוץ האופנה. כמותו, מדובר בתצוגה ריקה של מוצר מלוטש ונוצץ, שאין לו שום ערך תזונתי או תרבותי. שומר מסך לאוזניים. מוזיקה מושלמת לרשתות אופנה בקניונים: היא תבריח כל בר דעת ואוהב מוזיקה, ותזמין פנימה כל אדם שעולמו התרבותי מסתכם ב"האח הגדול" ושבכתבות על אלביס קוסטלו מגיב בגאווה "מי זה בכלל? בחיים לא שמעתי עליו!".

שורשי ההיפ-הופ והגרוב של קליס נזנחו כליל באלבום החדש, שפונה קודם כל לרחבת הריקודים ולמצעדי הדאנס (אליהם הוא אכן נכנס, בהצלחה מסוימת). למשימת כיבוש הרחבות, היא התחמשה בכמה מפיקים לוהטים, ביניהם בני בנאסי, דיפלו ודיוויד גואטה.

הבעיה היא שקליס לא המשיכה את הקו המוזיקלי המעניין של האלבומים הקודמים שלה, שחתר תמיד לחוד החנית של האופנה וההפקה המוזיקלית, גם אם לא הצליח תמיד להגיע לשם. האלבום החדש מורכב מהאוס וממוזיקת רחבות אלקטרונית משעממת ומשומשת להחריד. אין כאן שום ביט או ליין סינת'יסייזר שלא שמענו כבר ב-1999. הטקסטים אפילו יותר משעממים.

פסקול לערוץ האופנה? (צילום: Rodrigo Otazu)

היתרון היחיד בסינגל המצליח שלה, "Acapella", שבנוי על ביט אדיש ומוּכר של גואטה, הוא שבעוד חצי שנה לא נזכור אותו, כי אין בו שום דבר. הקליפ המושקע שלו הוא דוגמה מצוינת לאופי האלבום כולו: רצף של אימג'ים נוצצים ומלוטשים, תמונות צבעוניות ולא מציאותיות שאין שום קשר ביניהן לבין השיר, או אפילו ביניהן לבין עצמן. כלבים, זהב, מדבר, עירום, ציורי פנים, אולטרה-סגול? יאללה, זה נראה מגניב וסקסי, תעמיס לי כזה עם הרבה אפקטים. סיפור, סיבה, הקשר? עזוב אותי, באמ'שך. לשם השוואה, גם "Milkshake" נטף סקס וליטופים עצמיים, ובטח צולם בשמינית מהמחיר, אבל הייתה בו עלילה כלשהי (קלושה ככל שתהיה), קשר בין השוטים, וקשר ברור לשיר. הייתה לו סיבה.

משהו בוויתור האמנותי המוחלט הזה, לטובת פנייה ישירה למכנה המשותף הערסי ביותר, מזכיר מאוד את ההתנהלות של הבלאק אייד פיז בעשור האחרון (לא מפתיעה העובדה שהאלבום יצא בלייבל של וויל.איי.אם, איש עסקים קר בתחפושת של מוזיקאי). גם הם פרצו בתפר בין העשורים עם היפ-הופ קליט וחכם, ובשלב מסוים החליטו להפוך ללהקה המסחרית ביותר שידעה אמריקה ומכרו את כל השאיפות האמנותיות שלהם כדי לעשות המון כסף ולהוציא רינגטונים נטולי לחן. יש להם אפילו את החוצפה לקרוא להם "שירים".

קליס לא הלכה רחוק עד כדי כך, ולחנים עדיין נמצאים כאן (אלוהים יודע כמה קשה לקלף

 אותם מהמוח ברגע שהם נדבקים), אבל הם ממש לא העיקר. העיקר הוא הנצנצים, השם הרומזני של האלבום והביט המונוטוני שברקע, שאמור לנענע את הפרחה התורנית בדרך אל הבאר לעוד וודקה+רדבול. הציבור מטומטם, ולכן הציבור ישלם. קליס יודעת את זה. זה דיסק אידיוטי ומביך, אבל מה אכפת לה? היא צוחקת על אניני הטעם כל הדרך אל הבנק.

בראיונות תיארה קליס את האלבום כ"משהו שאפשר להזיע לצליליו", ונשמע שזה הדבר היחיד שאכן אפשר לעשות לצליליו. כן, זה אחלה אלבום לספונג'ה. הוא יגרום לכם לרצות לסיים אותה כמה שיותר מהר ולהוציא מהמערכת את האלבום הזה.

קליס, "Flesh Tone", הליקון