ירושלים של מעלה

דמיינו את רחבת הבטון של תיאטרון ירושלים מצמחת לעת ערב גבעולים ירקרקים מוזרים, שמתנשאים לגובה רב וקצותיהם ורודים. במרכז הרחבה, לא הרחק משערי התיאטרון, מונחת כיפה גיאודזית חלולה שתוחמת אדמה חשופה, כמו מנחת שמצפה בסבלנות למשהו שיקרה. ומשהו אכן קרה.

הקינגס סינגרס. פחות זה בעצם יותר (צילום: Marco Borggreve) 

כבר בשעות בין הערביים התחילו לטפטף סקרנים אל רחבת התיאטרון, שפתח שעריו ביומו הראשון של פסטיבל ישראל. חלקם התיישבו על המחצלות שהונחו סביב הכיפה, אחרים על כיסאות שהקיפו אותה.

לא רבים הגיעו לאירוע הפתיחה, שהציע לצד האוויר הטוב של ירושלים גם את המופע "לידת הפניקס" של להקת המחול הירושלמית "ורטיגו", שזוכה השנה לזרקור מיוחד בתכניית הפסטיבל ועל כך חבל, בעיקר כיוון שמדובר בהזדמנות לצפייה ללא תשלום במופע המשובח הזה, שמתרחש תחת כיפת השמים ובדרך כלל בלוקיישנים יוצאי דופן.

אלה שכן הגיעו, נהנו על הדרך גם ממחווה ספונטנית מקסימה של זמרי המקהלה המורמונית של אוניברסיטת יוטה, שהתארחו בשבוע שעבר בפסטיבל אבו גוש, והחליטו לזמר מקבץ של שירים בא-קפלה גם לטובת באי פסטיבל ישראל.

טנגוקינסיס. כדי למרוד במסורת, צריך להכיר אותה (צילום: Diane Frey) 

במידה רבה, היה בשילוב שהציעה התכנית ברחבת התיאטרון משהו שסימן בלי דעת על הבאות. במסע דילוגים בין שלל מופעי הפסטיבל באולמות שונים ברחבי הבירה נראה היה ששילובים עם דגש על קוטביות אינהרנטית הפכו קו מנחה בתפריט הערב.

מרדנות מחויכת תוצרת ארגנטינה

כך זה היה למשל במופע "TangoKinesis" מארגנטינה שהתארח באולם ז'רר בכר. הלהקה, שחזרה להופיע פעם שנייה פסטיבל ישראל, העמידה זה מול זה את המודרנה והמסורת, המחול הקלאסי והפולקלור, ההומור והרצינות.

הכוריאוגרפית הארגנטינאית, אנה מריה סטקלמן, יודעת היטב שכדי למרוד במסורת צריך להכיר אותה על בוריה, ומה שהיא מציעה לצופה, באמצעות רקדניות נפלאות שבאות מעולם הבלט הקלאסי ורקדנים נהדרים שבאים מהטנגו, זו מרדנות מחויכת שלא מפחדת להתחשבן גם עם עצמה.

"אהבת עולמים". בין אורחי התזמורת הרב חיים לוק מגדולי הפייטנים בימינו  

את הערב נעלה באולם רבקה קראון חגיגת פייטנות מענגת, מפתיעה ומרגשת של תזמורת ירושלים החדשה שאך קמה. "אהבת עולמים" היה למעשה טבילת האש של התזמורת, ובמופע הביכורים המשובח הזה הציגו מנהליה האמנותיים עומר אביטל ויאיר הראל ערב-רב של שכבות תרבותיות, מרחבים גיאוגרפיים וזמנים שהשתרגו זה בזה והציעו התבוננות חדשה ומרתקת במסורת הפיוט, תוך התכתבות עם השירה העברית העכשווית. רבי יהודה הלוי כותב על לבו המתגעגע למזרח וסמי שלום שטרית מתכתב עמו בשם אותו אחד שנמצא במזרח, אך מרגיש בו זר וכרות ומסוכסך.

קול קורא לנדוד

ויש את "שיר הנודד", של דוד שמעוני, מראשוני המשוררים ביישוב על אדמת ארץ ישראל, שמתכתב עם הגעגוע עליו משורר אלמוג בהר בשיר "לא לפחד לומר את המלה נוסטלגיה", ועם ההיאחזות בזיכרון עליו מדבר ארז ביטון ב"שיר-שבח לעוטי זיו הפנים".

העיבודים המוזיקליים הנהדרים של עומר אביטל הציעו גם הם דו-קיום מרתק של סגנונות ומסורות, שנטועות

אמנם במוזיקה האנדלוסית, אבל פורצות את גבולותיה ופותחות שער רחב למחוזות שונים שמשתלבים באופן אורגני על הבמה.

זה היה קונצרט חגיגי לא פחות בזכות הרכב האורחים שנבחרו בקפידה, החל מהרב חיים לוק, מגדולי הפייטנים בדורנו, דרך מקהלת הפיוט שעל יד מכון בן צבי ועד לשחקן אברהם כהן והמשורר ארז ביטון שהופיע כקריין אורח. לא בכדי בחרה התזמורת החדשה לפעול בירושלים, שכל כולה זמנים ומסורות ושכבות תרבותיות שחיות זו לצד זו. טוב גם עשה פסטיבל ישראל שאפשר לקהל הבאים בשעריו הזדמנות להיכרות ראשונה עם הרכב תזמורתי שעוד נכונה לו דרך ארוכה.