אלי בארץ הבלהות

שר הפנים אלי ישי זכה השבוע לקבלת פנים "חמה": ביקור ניחום אבלים בביתו של הרב אלישיב הפך למנוסה והסתתרות של שר בממשלת ישראל, מעדת מטורפים שצבאה על הבית מבחוץ. ובעוד החבר'ה של ישי ממשיכים לשדר עסקים כרגיל, יענו עברנו הלאה, 'אין טעם להתייחס, נו הם מטורפים לא'? רק אני נשארתי עם הטראומה.

הצפייה בתיעוד המבחיל של "התקרית" הובילה לפלאשבקים מתוך סיפור מסוים בספר בראשית. במהלכו, סופרייז, אנשים רעים וחטאים החליטו לעשות מהאורחים של בעל הבית, מסיבת לינץ' קטנה. כנראה גם תוקפיו של ישי הכירו את הסיפור, מה שמסביר, אולי טוב יותר, את הדמיון בין שני המקרים.

משם, מודה באשמה, הפלגתי למחוזות הפנטזיה בהם שר הפנים מושכב על מיטה ואיבריו נמתחים או נכרתים, כדי להתאים למידותיה. קצת כמו ב"אליס מארץ הפלאות", בגרסה היהודית-מדרשית. אפילו חזיתי בכבודו נקשר לרמזור הפעיל היחיד שנותר בטריטוריה פורעת חוק זו, בעוד הוא ומאבטחיו זוכים להימרח בדבש, לפני שאיזה פסיכופט עם פאות פותח עליהם כוורת דבורים. כמובן שזה קורה רק באגדות או במדרשים.

אך במחשבה שנייה, אולי אסור לזלזל יותר מדי בכוחם של ביצים מתעופפות, פחים בוערים וגלגלים מפונצ'רים. בעיקר כי הם מסמלים ששלטון החוק לא קיים פה. במרחק יריקה מבית המחוקקים של המדינה, בריוני שכונת מאה שערים יכולים לעשות "מה בא להם". להפוך את חייהם של אנשי האזור לגיהינום אמיתי. ובסופה של "עוד תקרית", ראש העיר יקנה פחים חדשים, שר הפנים יתעלם. רק אני יישאר עם התחושה הפרנואידית שיום אחד זה יגמר רע מאוד.

כשהמשטרה מרימה ידיים

הבלגן בניחום האבלים נובע בעיקר מהחלטה הבלתי רשמית של משטרת ישראל "להרים ידיים". לתת לחבר'ה להמשיך ולהתפרע. מה שיוביל להפיכתו של "התנזים ממאה שערים" לבעיה לאומית.

אומנם קצת נמאס שאף אחד לא שם לב להבדל בין הקבוצה השולית והקיצונית הזו לרחוב החרדי. וההעדפה מטעמי הסתה ובורות היא להפוך את כולם למשפחה גדולה ומאושרת. גם העובדה שלרב אלישיב אין שום קשר עם אותם מופרעים, שאינם תלמידיו או מאנשי חצרו. אבל עצם העובדה שלשניהם קוראים חרדים והוא גר במאה שערים, הופכת אותו אוטומטית "למנהיגם". ומקשה עוד יותר לפזר את הערפל סביב הכת האלימה.

אז שלשום בפעם הראשונה הותקף חרדי באשמת משת"פיות עם הישות הציונית (מצלצל מוכר למשהו?) בעתיד, לא אתפלא אם חרדי אחר יותקף כי הוא נושא תעודת זהות ישראלית או משמש כרב ברבנות הראשית. אם המדינה ואזרחיה על הכוונת, בשטחי A, סליחה "מאה שערים", אלי ישי הוא רק ההתחלה.

הנאיביות העמוקה האופפת את נבחרי הציבור החרדי שמעדיפים לנהוג בסדומיים ביד רכה סייעה לא מעט בהובלה למצב הנוכחי. הם שהעדיפו לעצום עיניים במחשבה שהחוליגנים יסתפקו בללכת מכות עם שוטרי יס"מ. הם שלא הבינו שבעדר פרשי משטרה הופכים התושבים עצמם לברווזים במטווח. הם שמוכיחים פעם נוספת את חוסר יעילותם של "שיחות הקירבה" עם הטרוריסטים מהשכונה.

הסירוב להסתכל למציאות בעיניים ולראות את ההסלמה שחור על גבי מדרכה עלולה לעלות ביוקר.

מספר התקריות, חומרתם ותדירותם ההולכת וגוברת, מספרות סיפור מפחיד ובכלל לא דמיוני. סיפור על תא טירור הפועל יום יום בליבה של בירת ישראל.

ומאחר שהמדינה לא מצליחה להתמודד עם "הטרור מבית" וזעקתם של התושבים נותרת חסרת מענה, אני בעד שביבי ירים טלפון לאבו מאזן ויבקש ממנו, אם כבר מתקרבים, למצוא למעריצים שלו "מירושלים הכבושה" שיכון קטן ונחמד באמצע רמאללה. יש לי תחושה ששם, שני הצדדים יוכלו למצוא שפה משותפת להדברות. ואם לא, גם שם יש פחים.