נו, מוכנים כבר למלחמה?

שלום לאזרחיות ולאזרחים, חבריי לתרגיל (והלוואי שגם מישהו בארצות-הברית מקשיב).

אילו שרירים מתחנו הבוקר? מה למדנו? מה שלום מפלס החרדה? כבר עלה מעל לקו האדום? איך יכולת הספיגה? מה, עוד מוגבלת? איך המורל הלאומי? מה עם כל העמותות – יתפקדו כמו שצריך בשעת צרה? ותרגיל המפקדות? עובר בהצלחה? האזעקה פועלת?

תאמינו לי – משחק ילדים. ברוכים הבאים לאתגר האמיתי.

הרי זה לא צחוק. באמת עלולה לפרוץ מלחמה בקיץ. מי יירה ראשון? למה? אני לא יודע. גם לא נדע. כלומר, נדע ש"לא הייתה ברירה", או ש"הם התחילו". אבל אם חושבים על זה, הרי בלי קשר למציאות, אם תהיה מלחמה – אין סיכוי שיאמרו לנו אחרת. כבר יש לנו ניסיון עם מלחמות ושקרים. והרי כולם אומרים שתהייה מלחמה – גם מי שיכול לעצור את פריצתהּ.

המלים, מלים רכּוֹת של מלחמה, כמו 'עמידוּת', כמו 'בָּנְק-המטרות', 'יעפי-תקיפה', או 'משׂימות', המלים האלה מסוכנות לנו. השאננות היא האויב הגדול ביותר שלנו. לרגל התרגיל הלאומי, נוסיף נופך חדש, ונתרגל קצת מציאות עירומה, כמה הפרטים, חלק מהלכלוך שמאחורי ה"הערכות".

ה"תרחישים" מדברים על עשרות אלפי רקטות וטילים. זה אומר אלפים עד רבבות של הרוגים. עשרות-אלפי פצועים. עור מתקלף. תשתיות בוערות, מדינה בוערת. כבישים הרוסים, כלכלה מדממת קשה, לפעמים גם מהומות ברחוב. מה שמְתרגלת כל שוטרת ומפְנים כל חייל, הם פסיק בזוהמה של המלחמה: ההוא במצב קריטי, ההיא יציבה. לפנות רדיוס של 500 מטר – שטח-הריגה. להכין את שקי הגוויות, את האינפוזיות. "ייתכן שימוש בנשק לא קונוונציונלי". תרגום, בבקשה? אזור מאוכלס ובו מאות מפרכסים גוועים. נזקים לטווח ארוך שייגמרו במוות. וכאלה שלא.

אה, שכחנו – זה אם מדובר ב"כימי". ביולוגי? הדָף אינו סובל. תשאלו משפחה, חברים מהצפון הרחוק או משדרות, מה תעשו, אתם וזקניכם וטפכם, כשהטילים יתחילו ליפול? דמיינו את החרדה, את הבלבול, את הבניינים ההרוסים. את הבהלה למזון. את מחנות המעבר ואת רישום הטפסים. דמיינו גם את הפצע בְּלִבָּהּ של האומה, וכמה שנים יידרשו לו להגליד.

רציתם להפחיד אותנו? תפחידו כמו שצריך. אל תמכרו לנו סרט מתח – תנו לנו את החיים; בכל זאת, אלה החיים שלנו. נו, מוכנים כבר למלחמה? זה היה ה"תרחיש" הטוב, שבו אנחנו (שוב) מנצחים. כאילו האיראנים לא מטורפים ובדרך לפצצה. כאילו נסראללה אוהב ישראל, והחמאס לא מפגיז אותנו כבר שנים. כאילו יש ברירה.

אבל האמת היא שיש ברירה: יש יוזמה כלל-ערבית לשלום כולל עם ישראל. סוריה מתחננת לדבר. כן, כבר כמה שנים. שלא להזכיר פירוז ארוך-טווח של האזור. זה על השולחן, ואף שר ישראלי לא מתקרב. ראשי-הממשלה בורחים כמו מאש.

מספרים לנו שמשא-ומתן רציני הוא כמו שביל להובלת בקר – אין דרך החוצה, ומגיעים למקומות מאוד לא רצויים. ואני שואל: מישהו יצליח להכריח את נתניהו, ליברמן וברק – אולי השלישייה הכי מפחידה שהובילה אי-פעם מדינה דמוקרטית – להסכים לחזרת כל הפליטים הפלסטינים? או להעביר מישראל את הכותל המערבי? הרי אפילו לבדו, ברק רקח כישלון בקמפ-דיוויד. לבדו פוצץ נתניהו (כך מדווחים שותפיו לדרך) הסכם עם סוריה. וליברמן? תעשו לי טובה. ומה עם שאר הצדדים למו"מ? לא נכנסים לאותו שביל-בקר? לא יוותרו מעבר למה שחשבו? ודאי שכן.

נחזור רגע לתרחיש הראשון, אבל לא לסרט – אלא למלחמה האמיתית. מבטיחים לנו טרגדיות אצל חברים וקרובים, היסטריה והריסות. מאיימים עלינו בהפצצת בתינו, או לחליפין בחצי שואה; אז תסבירו לי – מה בדיוק יש להפסיד כשיד האומה הערבית מוּשטת אלינו לשלום? הגיע הזמן ללמוד את לקחי תרגיל העורף הגדול באופן אישי: להפנים שאין כרגע אפשרות גרועה ממלחמה, וללחוץ כמה שרק אפשר למצות את ההצעות הקיימות לשלום, גם במחיר בקעת-הירדן, רמת-הגולן, אריאל, בילעין, ומסגד חראם א-שריף.

נעם הופשטטר, דוקטורנט למדע המדינה באוניברסיטה העברית