פעם קמתי בשבילך בבוקר, עכשיו אני נגעלת
אולי עוד שנה ויותר, אחרי שאתאושש מעצמי ומההרפתקאות המתישות שאני מעבירה עצמי כל הזמן, אולי אז אוכל להתייחס לזה כאל עוד סיפור שאוכל לספר למישהו, אולי בשביל להרשים בחוויות חיי ההרפתקניות, עוד סיפור לספר לילדה העתידית שלי, תחת הכותרת "השטויות שאמא שלך היתה עושה"
לפני ארבעה חודשים הייתי פותחת את הבוקר מהר, עוד לפני שמצחצחת שיניים המחשב כבר היה דלוק, ממהרת לפתוח את המייל שלי ולקוות שהשם שלך בצירוף האותיות RE יחזור אליי.
אולי עוד שנה ויותר, אחרי שאתאושש מעצמי ומההרפתקאות המתישות שאני מעבירה עצמי כל הזמן, אולי אז אוכל להתייחס לזה כאל עוד סיפור. עוד סיפור שלא נכתב עדיין, עוד סיפור שאוכל לספר למישהו אולי בשביל להרשים בחוויות חיי ההרפתקניות, עוד סיפור לספר לילדה העתידית שלי, תחת הכותרת "השטויות שאמא שלך היתה עושה".
סיפרת על חוסר האמצעים שלך, על דלות חייך
לא מעט פעמים בחיי מצאתי את עצמי בוהה מול המראה, שואלת את זו שמולי - איך הגעת למצב הזה בכלל? איך זה התחיל באמת? לךָ היה תיק תביעה בגין חוב. אני הייתי ממונה לגבות ממך את החוב. הפרטים של תחילת הקשר אינם זכורים לי, חוסר זיכרון או שליטה בהדחקה. שיחות הטלפון בינינו היו קצרות בהתחלה, הבטחות ממך של תשלום שלא התממש, תסכול מצידך שהתפרץ. סיפרת על חוסר האמצעים שלך, על דלות חייך, על לילות שינה בים, בתוך ברכב המקרטע שלך, ועל הבעיה הרפואית שמקשה עליך לעבוד.
בצד השני אני בעיקר מקשיבה. הקול שלך ריתק אותי. הסיפורים על האיש התלוש שזרוק בים, חקלאי בנשמתו, ריתקו אותי. משהו בקול הזה לא הרפה. זמן לא רב חלף וחיכיתי עד שהמנהלת שלי תתרחק, רק אז שמרתי את הטיפול בתיק שלך, ואז העזתי להתקשר, לכאורה בענייני עבודה.
אני זוכרת את ההתרגשות שהיתה לי כשחייגתי, זוכרת את האכזבה אם לא ענית. לכל הפחות הייתי מקשיבה למענה הקולי שלך. אפילו היום, עכשיו, הוא מהדהד לי טוב טוב בראש. כשענית לי אני חושבת שהבחנת בחיוך מעבר לקו.
שלחת אליי קישורים למוזיקה שמעולם לא שמעתי
יום אחד, שיחת טלפון קצרה ובלתי פתורה בינינו עוררה בי דחף לחצות את גבולות השיח. אז העזתי. כתבתי לך מייל קצר בן שלוש שורות, שהוביל לתכתובת ארוכה, חודשים, יומן אישי חיים שלי, שלך. סיפורי חיים מתובלים בניחוחות של זרות. שיחות על פילוסופיה, הגיגים, חלקיקים מהיסטוריה שלך באקדמיה, ההווה האוניברסיטאי שלי. כתבתי לך על אמנות, שלחת אליי קישורים למוזיקה שמעולם לא שמעתי קודם לכן.
ידעתי שאיש לא יבין את הקשר הזה אליו נקלעתי ובחרתי, לכן לא שיתפתי. ידעתי שאם אספר לחברותיי על המיילים המופלאים ביני לבינך הן לא יבינו. הן ישמעו מילה אחת: שטות. חובות. ודאי יפטרו אותי באנחה: "כמה זה צפוי שזה יקרה לך". כי אני הרפתקנית, או סתם רומנטית. ידעתי גם אז שהאופן בו אני זורקת, משליכה את חיי מהאחריות שלי, הוא כמו שאני תופסת טרמפים: אני מפספסת אוטובוסים, לא איכפת לי, כל כך קל למתוח אצבע ולפזר שיער. מה שיהיה יהיה.
לא נפגשנו. אני גם לא זוכרת מתי קושי החיים שלך החל להכביד עליי, על אף היות הקשר וירטואלי בלבד. הוא אבד. התמסמס. מה שמבהיל אותי אצלי היא מידת ההבנה שלי, הקבלה שלי לפעמים לדברים מסוימים. פתאום סיפור של אדם כמוך עם חובות על הגב ותיקי הוצאה לפועל יכול היה לקבל הסבר מאוד פשוט עבורי. ואני יכולה לקבל את זה, להבין את ההיגיון מאחורי זה. פתאום זה בסדר, ופתאום זה מובן, פתאום זה ברור ופתאום זה באמת יכול לקרות... בגיל 28 נחשפתי לרמת ההתמסרות המפתיעה שלי.
אני כועסת על עצמי, אבל נראה שגם עוד הרבה שנים של חרטה ושל נקיון גוף ושל בדידות לא ינקו שום דבר.
לפנייה לכתב/ת 
