האבולוציה של היופי: למה האדם נמשך לטבע?

השאלה מדוע אנחנו מוצאים דברים מסוימים יפים ומדוע אנחנו נמשכים אליהם העסיקה פילוסופים והוגי דעות מאז ומעולם. האם היופי נתון בעיני המתבונן, טמון באובייקט עצמו או שהאינטראקציה בין הצופה לאובייקט היא שיוצרת את היפה?

בשנים האחרונות מופיעים יותר ויותר מחקרים שעוסקים באסתטיקה מן הזווית האבולוציונית. ההנחה הבסיסית של העוסקים בתחום היא שיופי אינו מאפיין שרירותי וכי בני אדם נמשכים ליופי ושואבים ממנו עונג משום שמשיכה זו מעניקה להם יתרונות אבולוציוניים.

חלקים גדולים ממאפייני היופי האנושי קשורים בקשר הדוק לפוריות ולבריאות. כך למשל, סימטריה בפנים ובגוף מעידה על כך שהאדם שלפנינו לא סבל ממחלות התפתחותיות שונות או מתאונות ולכן הבריאות שלו טובה.

היחס בין המותניים לירכיים אצל נשים קשור לפוריות האישה, וכך גם מאפיינים שונים המעידים על גוף צעיר כמו עור חלק, שיער שטרם האפיר ועוד. עקב ההבדלים בתקופות הפוריות ובגלל מחיר הרבייה הגבוה אצל נשים, מאפייני היופי האנושי לא התחלקו שווה בשווה בין המינים ואצל נשים הם קיבלו דגש גדול יותר.

יופי חיצוני, הוא מרכיב אסתטי אחד שעוצב על ידי האבולוציה, אך האסתטיקה האנושית משתרעת על פני תחומים רבים נוספים כמו ריח, תנועה (ריקוד), מוסיקה ועוד. לפי הגישה הזאת, משהו יפה מעורר בנו רגש שגורם לנו לרצות יותר מאותו הדבר.

כלומר, לפי העיקרון האבלוציוני, יופי מושך אותנו לעשות דברים שיעלו את הסבירות שלנו לשרוד או להתרבות, בעוד שכיעור מוביל למיעוט הזדמנויות למציאת בני זוג וכתוצאה מכך להכחדה.

אוכל הוא דוגמא טובה לכך. אנחנו אוכלים דברים מסוימים ולא אחרים משום שפיתחנו אהבה לאוכל מזין ועתיר קלוריות, ואילו מזון רעיל ומסוכן אינו טעים לנו. עם זאת, הנטייה לאהוב אוכל עתיר סוכר ושומן מובילה היום לתוצאות לא רצויות כי הוא מצוי בשפע גדול בהרבה מכפי שהיה בעבר. אוכל הוא דוגמא טובה לאהבה לדבר שהיום נגיש יותר ולכן עלול להוביל לתוצאות לא רצויות.

חזרה לטבע

ישנן גם דוגמאות הפוכות: אנו נמשכים לדברים שפעם היו מצויים בשפע אבל כיום הם חסרים לנו, כמו הטבע שהולך ונעלם. כתבתי בעבר על כך שלבני אדם יש נטייה ברורה להעדיף נופים מסוימים על פני אחרים. הנופים המועדפים עלינו מילאו תפקיד חשוב בהיסטוריה האבולוציונית שלנו והיו חלק אינטגרלי מהסביבה שלנו בסוואנה.

מרוב בניינים לא רואים את היער (צילום: Index Open)

הבעיה מתחילה כשקיים חוסר התאמה מובהק בין ההעדפה לבין הנוף שמקיף אותנו בפועל. סטיבן קפלן הוא אחד החוקרים הבכירים בעולם של אסתטיקה אבולוציונית והוא מתמחה בהשפעות שיש לנופים ולסביבה טבעית על פעילות המוח שלנו.

באחד ממחקריו, קבוצה של נבדקים טיילה בגן בוטאני וקבוצה אחרת סיירה בעיר התחתית של העיר אן אברור, אזור סואן המוקף בבניינים גבוהים. לאחר הסיור התבקשו כל הנבדקים לבצע משימה קוגניטיבית קשה: הם שמעו רצפים של ספרות והתבקשו לחזור עליהן בסדר הפוך (3-9 ספרות בכל פעם).

הנבדקים שנחשפו לנוף הטבעי ביצעו את המטלה טוב יותר באופן ניכר. המסקנה הייתה שהליכה בטבע גורמת לנו להרגיש נינוחים ורגועים ומשפיעה לטובה על הביצועים הקוגניטיביים שלנו. מחקרים דומים מצאו גם כן שחשיפה לטבע יכולה לעזור לחולי סרטן להתמודד טוב יותר עם מחלתם ואף להפחית עצבנות בכבישים.

נוף אורבני מעודד אלימות

קפלן ואחרים הלכו צעד נוסף קדימה וחקרו גם את הקשר שבין היעדר חשיפה לטבע לאלימות. אם חשיפה לנופים טבעיים מרגיעה אותנו, אז הגיוני לחשוב שמחסור בגירויים טבעיים יוביל לעצבנות ואף לאלימות.

מחקר מרתק בחן את הנושא הזה בצורה מקורית ביותר. החוקרים ביקרו בבית דירות ציבורי בשיקגו ובחנו את הנוף הנשקף מחלון הדירות של 145 נשים שהתגוררו בו. חלק מהנשים גרו בדירה שממנה נשקפו “כיסים” ירוקים עם עצים ופארק עם דשא, בעוד שאצל אחרות נשקף מהחלון קיר בטון.

החוקרים מצאו שנשים שהחלון שלהן פנה לנוף הירוק היו תוקפניות ואלימות פחות מאלו שהשקיפו לבטון. הדבר בא לידי ביטוי למשל באופן שבו הן פתרו סיכסוכים עם אחרות.

בנוסף, במחקר המשך על 169 ילדות שהתגוררו באותו בית דירות, נשים עם נוף ירוק ביצעו טוב יותר משימות הבוחנות שליטה עצמית. הן יכלו להתרכז טוב יותר במשימות, היו פחות אימפולסיביות ויכלו לדחות סיפוקים בקלות רבה יותר מהנשים שלא זכו להשקיף על נוף ירוק.

ריאות ירוקות מונעות תאונות

למחקרים שסקרתי יש השלכות מעשיות: אם נסיעה על רקע של נופים ירוקים משפרת את הסבלנות של הנהגים בכביש, אפשר לנסות לתכנן כבישים שיעברו דרך יותר נופים כאלו, או שכדאי לבחור במסלולי נסיעה ירוקים יותר גם אם הם ארוכים יותר.

מחקר קלאסי שפורסם לפני יותר מ-25 שנה בכתב העת Science הוביל גם כן לישומים מעשיים: המחקר מצא שמנותחים בבית חולים שחלון חדרם השקיף על נוף טבעי שהו זמן קצר יותר בבית החולים, נדרשו למשככי כאבים קלים יותר ואפילו סברו שהאחיות שטיפלו בהם היו נחמדות יותר, בהשוואה למנותחים שצפו בנוף של בניין. בעקבות המחקר הזה נבנו כמה בתי חולים עם חלונות לנוף.

כמובן שאין זה תמיד פיתרון ישים תמיד, משום שהעולם המודרני מציב אתגרים קשים לשוחרי הטבע בדמותם של עוד ועוד בניינים וגושי בטון. אנשים רבים סבורים שמגמה זו הרסנית במיוחד בקרב ציבור הילדים שלא משחק מספיק בחוץ וסובל מהיעדר אינטראקציה עם הטבע.

ריצ'רד לאב , המייצג הבולט של הגישה הזו, טבע את המונח "הפרעת חוסר בטבע" ((Nature deficit disorder). על פי גישה זו, ילדים בעולם המודרני מרוחקים מדי מהטבע ולכן סובלים מהפרעות שונות כמו הפרעות קשב, דיכאון, חרדה, מחסור ביצירתיות, השמנת יתר ועוד.

בארה”ב למשל, יש ירידה בולטת במספר המבקרים בפארקים הלאומיים לעומת עלייה גדולה בזמן שבו ילדים מבלים בבית, בעיקר מול המחשב, הטלוויזיה או קונסולת המשחקים החביבה עליהם.

לאב הקים ארגון שנועד לחזק את הקשר בין ילדים לטבע ועודד אותם להתוודע אליו. לארגון סניפים רבים ופעילותו כוללת טיולים, צפרות, דייג ומשחקים שונים בסביבת משחק לא בנויה הקרובה לטבע. ובאמת – כמה ילדים מטפסים היום על עצים ונחשפים ליופי של טיול בהרים?

המאמר המלא התפרסם בבלוג של ד"ר גיל גרינגרוז, אנתרופולוג אבולוציוני המלמד באוניברסיטת ניו-מקסיקו.