אפקט אורוגוואי: עדיף לחטוף את הסטירה עכשיו
הצלחות במשחקי ידידות בעבר לא נתנו כלום והתבוסה 4:1 לאורוגוואי שיקפה את יחסי הכוחות. תוצאה אחרת היתה גורמת לאשליות לקראת מלטה, מה עוד שההרכב ישתנה. ועוד משהו לפרננדז: שכח מהאופציה של הצבת בן סהר באגף שמאל
- לואיס פרננדז: "מאוכזב מהתוצאה, מרוצה מהמוטיבציה"
- לא בשבת: יוון הסכימה להקדמת המשחק מול ישראל במוקדמות יורו 2012
לא רק שיוסי בניון, טל בן חיים, תמיר כהן ודדי בן דיין יחזרו, ואליניב ברדה עשוי לשחק בהרכב, המשחק היה חשוב בעיקר כדי להכניס את השחקנים לרצף של התמודדויות במסגרת וליצור אלטרנטיבות. עדיף לחטוף את הסטירה עכשיו ולא ברגע האמת.
לולא השערים של סבסטיאן אבראו בסיום, מישהו עוד היה חושב שהנבחרת סיפקה הופעה מכובדת. ואז - לכו תדעו מה היה קורה נגד מלטה. כך כולם יודעים את האמת. דודו אוואט מנע השפלה גדולה בהרבה ופרננדז יש עוד הרבה עבודה.
אורוגוואי מול ישראל. אבראו מאושר, סבן פחות (AFP)
לכל בעלי הזיכרון הקצר: מה באמת נותנת הצלחה במשחקי ידידות? כמה פעמים ניצחה ישראל במסגרת לא מחייבת יריבות טובות ממנה על הנייר וכשלה במעמד מחייב?
יותר מבין כולם בלט רצף הנצחונות במשחקי ידידות לאחר הכישלון במוקדמות מונדיאל 1998 ולפני קמפיין יורו 2000. ישראל הביסה ברמת גן 0:4 את טורקיה וניצחה 0:2 את פולין. אחרי שגבריאל באטיסטוטה וארגנטינה הגיעו לאצטדיון טדי וספגו 2:1 ערב המונדיאל בצרפת, היינו בטוחים שיש לנו נבחרת ברמה עולמית ושאף אחד לא יכול על איל ברקוביץ' וחיים רביבו. אחרי שהשניים נעדרו מהניצחון 1:5 בלטביה היינו משוכנעים שגם ספרד קטנה עלינו.
ומה קרה אחר כך? כולם זוכרים. אפילו קפריסין נראתה מפחידה כשהסתכלה לנו בעיניים. מה שחשוב הפעם היה ששחקנים חדשים סגל, דוגמת שי מימון וניר ביטון, הרגישו מה זה לשחק במדינת כדורגל אמיתית מול 40 אלף צופים ושחקנים מוטרפים. גם המנוסים יותר עברו חוויה שלא הורגת, אבל מחשלת.
נבחרת ישראל. מה שלא הורג, מחשל (צילום: אלי אלגרט)
לא היינו צריכים את ההוכחה שנבחרת ישראל מתקשה לתפקד מול יריבות ברמה הגבוהה של הכדורגל העולמי, וששחקניה משחקים בקצב גבוה. לקלמי סבן ויואב זיו לא היתה תשובה למהירות של מאסימיליאנו פריירה באגף ימין ואלבארו פריירה באגף שמאל. מימון ודקל קינן מול לואיס סוארס ודייגו פורלאן? לא כוחות.
אבל בדיוק בשביל זה קיימות המסגרות האלה - לצורך ניסויי כלים. כך בדיוק נראה בן חיים בהופעת הבכורה בתבוסה 7:1 לגרמניה בעידן ריצ'ארד נילסן. מאז הוא הספיק לעבור הרבה ונראה אחרת לגמרי. ביבראס נאתכו, אביחי ידין וגילי ורמוט היו בין מצטייני העונה בליגת העל. כשבקישור של היריבה משחקים קשר אחורי ממונאקו ובלמים מויאריאל ופנרבחצ'ה לא היה להם מה למכור.
ובכל זאת, שני דברים שפרננדז חייב לשנות: 1. בן סהר באגף שמאל? שכח מזה לואיס. מקורבים לאספניול טוענים שמאמן הנבחרת שוחח עם מאמנו של הישראלי בקבוצה הספרדית, מאוריסיו פוצ'טינו, שהסביר לו שסהר משחק באגף השמאלי ולא במרכז.
סהר. רק לא באגף השמאלי (צילום: אלי אלגרט)
באספניול העניין הזה נחל כישלון חרוץ ואסור שפרננדז יחזור על הטעות הזו
בנבחרת. סהר הוא חלוץ רחבה קלאסי, האיש הקדמי שצריך לקבל את הכדור. הוא נעלם באגף, כשגם הפעם לא קיבל שום כדור נורמלי. בצורה כזו מאבדים שני שחקנים: גם את סהר החלוץ שכבש עד היום שערים חשובים לנבחרת וגם שחקן כנף טבעי, שיוכל להתרכז בעזרה להגנה בנוסף לפריצות על הקו.
2. כשבן דיין יחזור סביר להניח שהוא ישחק כמגן שמאלי. על האופציה של יואב זיו אין מה לסמוך. האיש קשר שמאלי ותורם את שלו במשחק ההתקפי והעזרה להגנה. כמגן הוא יכול היה לתפקד רק במדי בית"ר של ארקדי גאידמק בליגת העל בישראל. בקיצור, יש מה לתקן ויש עדיין זמן. במשחקים האלה חשובה היכולת ופחות התוצאה, נקווה לשיפור כבר נגד צ'ילה.
לפנייה לכתב/ת 
