זיקית מוזיקלית

לפי מטאקריטיק, אתר המאגד, משווה ומשקלל ביקורות, ,זהו אלבום הפופ החדש שזכה מהמבקרים לציון הגבוה ביותר בחמש השנים האחרונות, 94 מתוך 100: מדובר ב-The ArchAndroid, אלבומה השני של ג'אנל מוניי, וגם אם הציון הפרטי שלי נמוך בהרבה משיא המבקרים הקולקטיבי הזה, אין לי שמץ ספק לגבי הכישרון והיכולות המסחררים שלה. מוניי כמעט כל יכולה, סגנונית וקולית. ובכל זאת, לגמרי לא בטוח שתהפוך לאחת ממנהיגות הפופ בעשור הזה.

מוניי בת ה-25 היא ילידת קנזס שלמדה מוזיקה ואמנויות במה בניו יורק, ואז נדדה לאטלנטה, ופגשה בביג בוי איש אאוטקאסט, שמתארח באלבומה החדש. מוניי שרה איתם באלבומם Idlewild מ-2006, ושנה אחר כך יצא אלבום הבכורה שלה, Metropolis, שקיבל ביקורות טובות והביא אותה לחוזה אצל פי דידי. זו היתה יריית הפתיחה לסדרת יצירות המסע העתידני שלה בזמן, שהמשיכה באי.פי מ-2008 וגם באלבום הנוכחי, בו היא מציגה בחלק מהשירים דמות דמיונית בשם סינדי מייוות'ר.

ממש לא חובה להיכנס לעלילה הסבוכה או לעומק הטקסטים בכדי ליהנות מהשירים, אבל לאוזניי, מה שבעיקר מתפתל ומסתבך הוא הבליל הסגנוני, שנדמה כתוצאת החתירה לעוד ועוד ריגושים וסיפוקים והפתעות ושיאים. נראה שבדרך לפסגת העולם מוניי תצטרך דווקא להצטמצם, להתאפק, לוותר, ללטש לעצמה את נוסחת הפחות הוא יותר. ההפקה המעולה דווקא ראויה לשבח על טוב טעם, מינימליזם ואיזון בריא, שברוב השירים שומר על החומרים הגועשים הללו מלגלוש לעודף בומבסטיות ופאתוס.

אבל מוניי, שמשהו בסטיילינג שלה מזכיר קצת את התדמיות העתידניות שאימצו זמרות סול ותיקות יותר כמו נונה הנדריקס וג'נט ג'קסון, פשוט מתזזת בין כמעט כל סגנון מוזיקלי אפשרי. היא מזכירה לפרקים את גרייס ג'ונס, ולפעמים את מייקל ג'קסון או הייזל אוקונור. בשיר עם ביג בוי (למעלה) היא מזכירה קצת את ביונסה, וב-Come Alive מתברר שהיא יכולה גם לצרוח כמו אקסל רוז וגם לילל ולקונן לקראת סופו כמו דיאמנדה גאלאס המהוללת. זה שיר רוקנ'רול קלאסי, כשמצדדיו היפ-הופ וסול ופופ וסקא ופסיכדליה. ב-"Make The Bus", מתארחת להקת "אוף מונטריאול", שדווקא נשמעת כמו אאוטקאסט וכמו כן ישנה גם בלדה עם לחן קסום נוסח שנות החמישים, Sir Greendown.

האלבום. חלק אחרון בטרילוגיה העוסק במסע עתידני 

כל השירים הללו, בנפרד, בצריכה בודדת ובמנות קטנות, נשמעים פשוט מצוין. כתובים ומבוצעים לתלפיות. אלא שמשהו בזיקיוּת של מוניי מתיש, מרחיק ומסייג אותי. השאפתנות והשפע כאן קרובים יותר ברוחם לחוויה של מחזות זמר, או אפילו להאזנה בת 70 דקות לרצף של פרסומות מצטיינות, ופחות מאפיינים מסע בצמוד לאישיות, לדמיון, למגבלות, לחולשות, לגוף, לנשמה ולמוח של אמן פופ אחד.

עד לרבע האחרון באלבום, מוניי וצוותה עובדים בלהדהים, במפגן יכולות מעורר השתאות עד כדי שמיטת הלסת. אבל אחרי ההאזנה הראשונה, כבר חסרה מאוד האנושיות. משהו כמעט רובוטי אצל מוניי, לאו דווקא במילים או בהגשה הקולית הלכאורה מושלמת שלה, ולא במראה החיצוני המושלם, ולא בסך מעלותיה, שלכאורה מספיקות בכדי לייצר תשתית בריאה למלכת פופ משכנעת.

משהו אצלה, כמעט בהיפוך מוחלט לגיוון העצום בתכנים, דווקא מתקשה לגעת ולייצר קירבה. כאילו שהשואו-אוף, שנע מפתיחה קלאסית דרך פּאנק-רוק ופולק וכל מה שביניהם, נועד בעצם למסך, להרחיק, לטשטש.

להבדיל, למשל, מזיקיות עילאיות כמו דיוויד בואי בשנות השבעים או פרינס בשנות השמונים, נדמה שאצל מוניי בכל שמיעה אני מגלה פחות ופחות. אצל בואי ופרינס כל הניסיון והידע והטעם והאיכויות שלהם נרתמו להבעה רגשית, לבעירה, לחושניות ולניכור, למיניות ולצער, לתיעוד המציאות ולפיתוח המצאות, למשחקים ולוידויים, ובקיצור לכל מנעד החוויה האנושית. אצל מוניי, המושלמות הקולית וההפקתית נותרות לרוב סטריליות. הדבר הכי מדבק אצלה הוא השאפתנות והוירטואוזיות, ומובן שהיא ראויה להערכה על החזון ועל התעוזה להיות כה יוצאת דופן במקום לתפקד בקלילות על פס הייצור השגרתי של יפהיפיות צעירות עם קול נהדר. אבל רגע, היא כולה בת 25, באלבום שני, וכבר אני משווה אותה לטובים ביותר, והעתיד עוד לפניה, ויכול בקלות להיות שלה.

Wondaland הוא השיר הכי קטן וקסום ואהוב עלי פה, בלדה קצבית נוסח פרינס שכולה איפוק, מתיקות, ובעיקר הרפיה כללית מהמאמץ העצום ב-13 הרצועות שלפניה. ואז מגיעים גם בלדת פולק ובלדת סול וסיום קלאסי-ג'אזי שמעידים במשהו על החום, רחבות הלב, הביטחון והאינטימיות שמוניי מסוגלת להקרין כשהיא פחות עסוקה בלהרשים.