מבחן האוכל

נורית אכלה התפוח. / הפרח זרקה בחצר. / הלכה לשחק עם ילד - / עם ילד אחר

מוקד אחד מני רבים בפרשת בהעלותך הוא סיפור קברות התאווה, סיפור המשלב מרד, תאווה לאוכל, נוסטלגיה ומוות אלים (יא ד-לא):

וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר: זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים: וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה אֵין כֹּל בִּלְתִּי אֶל הַמָּן עֵינֵינוּ: וְהַמָּן כִּזְרַע גַּד הוּא וְעֵינוֹ כְּעֵין הַבְּדֹלַח: שָׁטוּ הָעָם וְלָקְטוּ וְטָחֲנוּ בָרֵחַיִם אוֹ דָכוּ בַּמְּדֹכָה וּבִשְּׁלוּ בַּפָּרוּר וְעָשׂוּ אֹתוֹ עֻגוֹת וְהָיָה טַעְמוֹ כְּטַעַם לְשַׁד הַשָּׁמֶן: וּבְרֶדֶת הַטַּל עַל הַמַּחֲנֶה לָיְלָה יֵרֵד הַמָּן עָלָיו: וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה אֶת הָעָם בֹּכֶה לְמִשְׁפְּחֹתָיו אִישׁ לְפֶתַח אָהֳלוֹ וַיִּחַר אַף ה' מְאֹד וּבְעֵינֵי מֹשֶׁה רָע: ... הֶאָנֹכִי הָרִיתִי אֵת כָּל הָעָם הַזֶּה אִם אָנֹכִי יְלִדְתִּיהוּ כִּי תֹאמַר אֵלַי שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתָיו: מֵאַיִן לִי בָּשָׂר לָתֵת לְכָל הָעָם הַזֶּה כִּי יִבְכּוּ עָלַי לֵאמֹר תְּנָה לָּנוּ בָשָׂר וְנֹאכֵלָה...

(לא) וְרוּחַ נָסַע מֵאֵת ה' וַיָּגָז שַׂלְוִים מִן הַיָּם וַיִּטֹּשׁ עַל הַמַּחֲנֶה כְּדֶרֶךְ יוֹם כֹּה וּכְדֶרֶךְ יוֹם כֹּה סְבִיבוֹת הַמַּחֲנֶה וּכְאַמָּתַיִם עַל פְּנֵי הָאָרֶץ: וַיָּקָם הָעָם כָּל הַיּוֹם הַהוּא וְכָל הַלַּיְלָה וְכֹל יוֹם הַמָּחֳרָת וַיַּאַסְפוּ אֶת הַשְּׂלָו הַמַּמְעִיט אָסַף עֲשָׂרָה חֳמָרִים וַיִּשְׁטְחוּ לָהֶם שָׁטוֹחַ סְבִיבוֹת הַמַּחֲנֶה: הַבָּשָׂר עוֹדֶנּוּ בֵּין שִׁנֵּיהֶם טֶרֶם יִכָּרֵת וְאַף ה' חָרָה בָעָם וַיַּךְ ה' בָּעָם מַכָּה רַבָּה מְאֹד: וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא קִבְרוֹת הַתַּאֲוָה כִּי שָׁם קָבְרוּ אֶת הָעָם הַמִּתְאַוִּים:

ילדי הוא גיבור ונבון? 

האספסוף נשבר ראשון ואחריו העם כולו. כולם מתאווים לבשר אך נזכרים דווקא במאכלי ירקות ודגים שאכלו במצרים. נוסטלגיה קשורה בקשרים עמוקים לאוכל. רבות מחוויות הילדות, וזכרונות בית אמא משוקעים במזון. בנוסטלגיה כמו בנוסטלגיה – אנחנו לא נותנים לעובדות לבלבל אותנו. המספר המקראי מדווח על נפלאותיו של המן, שלעומתו מחווירים הקישואים והבצלים, אך לתיאור ה'אובייקטיבי' של המספר אין השפעה על עצמת הגעגוע של בני ישראל, המן הטעים משעמם ובעיקר מרחיק מריחות העבר, ריחות הבית (גם אם הוא בית עבדים) וריחות הילדות. העם כמה למאכל העשירים – בשר, ולזכרונות הילדות המהולים בירקות מצרים. רק אם נבין את עצמת החוויות שהאוכל מנקז נוכל להציע פשר לעובדה שהגעגועים למזון גורמים לדיכאון לאומי ולסכנת מרד: 'ויבכו גם בני ישראל... כי יבכו עלי'.

'נתתי הכל'? - כשאוכל הופך למבחן 

ברגעים קריטיים בחיים הלאומיים שלנו תיפקד האוכל ככלי למבחן הדדי בין בני ישראל לאלהים. ברגע בו דרכה רגלם של אדם וחווה בגן עדן, נקבע מבחן האוכל הראשון – אלהים נטע בגן עץ ואסר על ברואיו לאכול את הפירות. בהמשך זה ילך ויתפתח למערכת של חוקי כשרות – יש אוכל אבל הוא אסור לאכילה. נאמנות לאלהים באה לידי ביטוי בהמנועות מאכילה - בהיענות לחוקי המזון שחוקק.

במקביל בוחנים בני האדם את אלהים אלף אלפי פעמים בעזרת המזון. כל הנסיונות בהם ניסינו אנו את אלהים במדבר, קשורים ליכולתו לספק לנו מזון ומים. אל טוב, אל שראוי להאמין בו ולעבוד אותו, הוא אל שמספק למאמיניו מזון. ככל שהמזון יהיה פלאי יותר, כך יוכח כוחו של אלהים.

אם כן זו העסקה: אלהים צריך להוכיח את יכולתו האין סופית לספק מזון, ואילו המאמינים נדרשים להאמין בניסי המזון וכן להוכיח את נכונותם להתאפק ולגעת במזון המסופק להם בהתאם לחוקים האלהיים.

בדיוק כמו ביחסי הורים וילדים – ההורים נבחנים ביכולתם לספק מזון והילדים נבחנים בנכונותם להיענות לחוקי האכילה שמחוקקים ההורים. אוכל היא גם שפה של מרות – הענקה, שליטה, קבלה וציות.

"ילדי הוא גיבור ונבון" 

האמון, האחריות והצייתנות השלובים בחוויות האכילה הראשונות של כל אדם ושל כל תרבות, גורמים לכך שבתרבויות רבות יכולה הסעודה להיראות כמו מבחן ארוך ומורכב (בשביל להמחיש זאת נסו להזכר בסצינה של הוראת כללי השימוש בסכו"ם בסרט 'אשה יפה').

בסיפור התלמודי הבא נראה כיצד נבחנות התבונה והגבורה של החכמים במבחן סעודה (ירושלמי, ברכות ו, ב דף י עמוד ב-ג. מתורגם מארמית)

בר קפרא ושני תלמידיו נתארחו אצל בעל הבית בפונדק זה של ברכתא.

הוציא לפניהם פרגית ואחונייא (מאכל לא ידוע שככל הנראה ברכתו 'בורא פרי העץ') וכרשה.

אמרו: נברך על הכרשה שהיא פטרה את אחוניתא ולא פטרה את הפרגית. נברך על האחונייתא לא פטר לא את זה ולא את זה.

קפץ אחד ובירך על הפרגית "שהכל נהיה בדברו".

גיחך לו (עליו) חברו.

אמר לו בר קפרא: לא לזה גורגרן אלא לך לוגלגן. זה עשה כגרגרנותו אתה למה ליגלגת?

ולזה אמרו: חכם אין כאן זקן אין כאן.

אמרו: לא יצאה שנתן עד שמתו.

אז מה היה לנו כאן? בר קפרא ושני תלמידיו מתארחים באכסניה ומקבלים שלשה סוגי מזון, שעל כל אחד מהם יש לברך ברכה אחרת. מי שמבין בהלכות ברכות

 יכול להנות מהדיון ההלכתי (שאינו מורכב ומרשים במיוחד) שמקיים בר-קפרא עם שני תלמידיו, בשאלה על איזה סוג מזון יש לברך תחילה. אין ספק שהסעודה הופכת למגרש אימונים הלכתי וכל תלמיד מעוניין להפגין בפני הרב את כישוריו בהלכות ברכות. תוך כדי דיון 'קופץ' אחד התלמידים ומברך על הפרגית. מבחינה הלכתית יש הגיון בבחירה שלו, אלא שגם מבחינה גרגרנית יש בה הגיון – כולם רוצים את 'סיר הבשר'. התלמיד השני, לא ייתן לחברו להביס אותו בפני הרב, ועל כן במקום לשבח את הבחירה ההלכתית של חברו, הוא עולב בו על 'גרגרנותו'.

הסתיים הקרב ובר קפרא נדרש להכריע מיהו הנבון מבין שני תלמידיו – זה ש'קפץ' תפס יוזמה ובירך על הפרגית, או התלמיד הזהיר שנמנע מלקבל החלטה ואף הרשה לעצמו ללגלג על חברו.

בר קפרא מגנה את שני תלמידיו – לאחד הוא קורא גורגרן ולשני הוא קורא לוגלגן. הגורגרן התנהג כפרגית יהירה ולא המתין להכרעתו של התרנגול הותיק, של הרב. ואילו הלוגלגן לא כיבד את האומץ ואת תאוות ההצלחה של חברו. כדרכו של התלמוד הסיום יהיה דרמטי - שניהם מתו עוד באותה שנה: "לא יצאה שנתן עד שמתו".

מחווה למרים ילן-שטקליס

מרים ילן-שטקליס (1984-1900) היא משוררת הילדים האהובה עלי. בניגוד לנטייה הרווחת בשירי הילדים (לפחות בשנים האחרונות) להציע פתרונות הבל למצוקות של ממש, ילן שטקליס לא מדביקה פלסטר על פצעי ילדות. בשיר 'דני גיבור' שחלקים ממנו שורבבו לטור זה (וכך גם בשיר 'מיכאל', 'הסבון בכה מאוד' ועוד), שטקליס לא פותרת לדני הגיבור את חווית הנבגדות, היא גם לא מציעה לו אמא רכה, מפויסת עם יכולת הכלה אינסופית. נורית בגדה בדני, דני מאכזב את אמא, אמא לא מבינה את דני, ודני בכל זאת מוצא איזו נחמה בחיקה.

'תפוח נתתי לנורית - / נתתי הכל.' כמה תבונה יש בשתי השורות הילדיות האלה. אשה חכמה ואמיצה הייתה ילן שטקליס. זכרה ברוך.

ובבית המדרש של הטוקבקים

כנראה שאין שום סיבה להתרגש מ'פידוחים'. נדמה לי שגם אני 'פודחתי' השבוע שכן היו לי כמה תגובות לדבריהם המלומדים של צביקה, מים שקטים ואחרים על מה שהובן מדברי כ'בחירתה' של הסוטה במעמד זה. לא ארחיב - ומה שפודח, פודח, רק אבהיר שלא התכוונתי כמובן לכך שיש אשה שרוצה להיות סוטה אלא שייתכן שבסתר לב, ובהעדר אפשרויות מספיקות לחוויות דתיות (ומיניות) לנשים, היה גם משהו מפתה בעולם ה'סוטה'.

ובעניין אחר ומרגש – גבי אתה באמת צעיר כל כך? אם הבנתי נכון מהדיונים נבחנת השבוע בחמש יחידות במתמטיקה. בקרוב נזכה גם לטור שלך. ובינתיים – ברכות.

שבת שלום