סלואו מושן

ראיתי יופי. זה קרה באולם חשוך מול במה מוארת שהמתרחש עליה איפשר לזמן קצר נשימה חדשה, נקייה, נטולת הפרעות, של עולם ממהר או "רעש לבן" שמפזר את המיקוד. להקת המחול של הכוריאוגרף הסיני, שן ווי, הופיעה אמש (ה') על במת תיאטרון ירושלים, במסגרת פסטיבל ישראל, והזכירה עד כמה עשיר יותר העולם בזכות הפריה הדדית של תרבויות, מסורות ובני אדם.

ויי נולד בפרובינציית חונאן שבסין, לזוג הורים זמרי אופרה סינית. המסורת התרבותית שהוא נושא עימו מורגשת היטב ביצירתו. מרבית רקדני הלהקה שהקים לפני עשור בארה"ב הם אמריקנים. השילוב בין הגוף המערבי לפילוסופיות מזרחיות הוא חלק אימננטי בעבודותיו, ומתוך המרחק הוא יוצר מרכז כובד חדש בשפה מקורית, מרתקת ומעשירה.

טרילוגיית העבודות הקצרות שמציגה הלהקה האמריקנית בזו אחר זו הוא תוצאה של מסעות היוצר בטיבט, קמבודיה ודרך המשי. זה מתחיל במסך פתוח שבו ישובים הרקדנים סביב מרבד, שמכסה בצורות מעגליות ובצבעי כחול, לבן ואפור כמעט את כל שטח הבמה. בסלים שהם נושאים בידיהם יש פתיתי קונפטי צבעוניים שהם מוסיפים למרבד לאורך כל זמן כניסת הקהל לאולם.

עולם עשיר עקב הפרייה הדדית של תרבויות

התנועה רכה וקלה כמו רוח. היא מתחילה בנקודה משתנה בגוף וזורמת, נטולת מפרקים כמו אוויר, לשאר האיברים שנסחפים אחריה במערבולת. בהמשך הם ירקדו על המרבד, יסתרו את הסדר הקיים, יערבבו בין הצבעים בכפות רגליים שימחקו את הצורות הגיאומטריות המוקפדות כמו אומרות בלי למעשה לומר מפורשות: נוכחותו של האדם משנה את התמונה.

תפילה ליחיד, ריטואל לקבוצה

ברקע נשמע קול נשי מזמר מזמורים טיבטיים מסורתיים. התנועה והקול מדיטטיביים, מזמינים את הצופה להיכנס אל עולם אחר שבו הזמן והקצב שונים. יצירתו של שן ווי מופנמת. הנשימה וכוח הכבידה מובילים את התנועה ומכתיבים את הקצב. זו למעשה תפילה או ריטואל ששמים במרכזם את הגוף והנפש של היחיד ושל הקבוצה.

לכאורה, אין בחלקה הראשון של העבודה התפתחות תנועתית, או לפחות לא כזו שמובילה לשיאים, אבל רק לכאורה. בעולם שבו הקצב ואוטוסטרדת המידע מאיימים להטביע את כולנו, לוקח זמן להתרגל לשקט או להיזכר ברגעים אמיתיים של שלווה. כשזה קורה - האפקט ממכר.

חלקו השני של הערב - שמלווה במוזיקה קמבודית מסורתית ובצלילים מן הטבע שהוקלטו במקדשים הפזורים ביערות העד של אנגקור-ואט - נפתח בקריאות ציפורים טורדניות. על הבמה שורת רקדנים בבגדי גוף שלמים בצבעי בורדו שחור וחום. שן ווי משתמש בגוף כחומר גלם לעיצוב ובבמה כקנבס ענק עליו מונחת הקומפוזיציה שמשתנה תדיר. שורת הרקדנים מחברת אותם בנגיעה, גוף נוגע בגוף בנקודת השקה אחת שמשתנה כל הזמן. זה כמו משחק ילדים, תרגיל בלגעת, מחול של חיבור.

פשוט להאט את הקצב

רצפת הבמה והקיר האחורי מתכסים בדימויים של יער פרא מוריק. גם על גופות הרקדנים שעל הבמה מוקרנים אותם הדימויים שהופכים את התנועה לחיזיון. הרקדנים מוטמעים ונבלעים בדימוי, הם חלק אורגני ממנו, זרועותיהם מעגלות עיגולים, כך גם האגן, ושוב התנועה חוזרת אל הנשימה. ושוב - כמו באמנויות הלחימה המזרחיות ובעיקר הטאי-צ'י - הכל צומח מן האדמה ואליה גם חוזר. גוף תומך בגוף, האחד נשען על השני ובלעדיו אין לו יכולת אחיזה, ביחד הם נמסים אל הרצפה.

להרגיע את שרירי האינטלקט הקפוצים

חלקו השני של הערב הוא למעשה קליגרפיה שבה התנועה והדוממות (Stillness) מתחברים ומתקיימים בו זמנית. התוצאה מרגיעה את שרירי האינטלקט הקפוצים ופשוט מענגת. כמו כן, יש את תמונת הרקע המרהיבה שמתמקדת בשורשים אדירים של עץ זקן מתפתלים זה

סביב זה, נאספים בתוך עצמם.

רקדנית ערומה שגופה צבוע לבן מפסלת בגופה פוזיציות בלתי אפשריות. הראש שמוט לאחור, על המרפק נשען חלקו העליון של הגוף. מול התמונה שברקע מעלה הגוף תהייה רגעית מי הצומח, מי החי, או אולי הדומם בין השניים? אליה מצטרף זוג רקדנים נוסף שפלג גופם העליון חשוף. גם הם, כמו שורשי העץ, סבוכים זה בזה. התמונה מכה ונצרבת אולי בגלל השילוב של כוח ושבירות של הרגע.