"לא עומדת בעוצמת רגשותיך אליי", אמרה
עיניי מוצפות בשניות, כרגיל במפגשים האלה. לכמה גורמים אפשר להתפרק? אני שואל את עצמי. אני פונה לחלון, גופי מכונס בעצמו, מלחמות אדירות ניטשות בתוכי לבל אכאיב לה יותר. אבל הצדדים עייפים מקרבות שסופם כבר נקבע. אבק של פיות
רוחות עזות מכות בפניי ללא רחם, אני מתקשה לעמוד בעוצמה, הן נושפות בחוזקה מסלקות בכוח את חולות המדבר המרחפים באוויר. ידיי תחובות עמוק בכיסי הפיג'מה, לגופי הפליס האדום, רגליי נעולות כפכפי שרף עצים זרחני.
בכיכר הכוכב אני עומד ומביט, מנסה להעז אל מול הרוחות. מכוניות מקיפות את הכיכר, נהגיהן מפנים עיניים למחזה המוזר של האיש הצעיר הנלחם ברוחות שהפכו מקפיאות מדקה לדקה. נפשי מרוצצת, ייאוש מיתמר סביבי, עיניי כבויות, מביטות אל האופק. ניסיתי בכל מאודי לרומם את הנפש, להניס אכזבה ממחשבותיי, אך לשווא.
היכן היא? המכונית הקטנה שתאסוף אותי לקירבה ותיקח אותי למחוזות רחוקים, לארץ עם אבק של פיות, לחשים וקסמים.
היא הופיעה מכיוון לא צפוי, דוהרת קדימה ועוברת אותי כמו הייתי אבק דרכים, נעצרת מטרים ספורים לפנים, מכריחה את רגליי למרדף.
נכנסתי פנימה, חומק מהכפור, משפיל מבטי אל רצפת המכונית. ללא מילים היא נוהגת קדימה, סובבת על עקבי הרחוב ופונה לכיכר, "לאן?" היא שואלת ואינני יודע - "לממלכת חלום ומשאלות מתגשמות".
* * *
שעות לפני כן שוחחנו בטלפון, ישבתי על גדר אבן ליד תחנת הרכבת הישנה, מטפטף דם מליבי השותת. בדממה רועמת חלף לנגדי הרחוב ההומה, אוזני אטומות לרחשיו הצורמים. בהיתי במרצפות האבן החלקות, עיניי שלוחות למקום לא מוגדר, פרקי ידיי מאותתים לי להרפות מהטלפון.
"אני לא יכולה לראות אותך סובל ככה", היא נלחמת בשתיקתי ובנסיונותיי להודפה, "אני כבר לא יודעת מה לעשות". קולה סדוק ושבור עולה ויורד חליפות, מתגבר על שאון הרחוב, מושך את ליבי לריקוד בלתי אפשרי. היא בוכה בגללי. נפשי מתרוממת, נוסקת למחוזות אחרים, אך ליבי נחתך ונקרע, זועק זעקות מרות, ארורות. "אהבתך אליי עוקרת הרים" הוכחתי אותה, "אהבה שלא חווית מעולם, אינך יכולה לוותר עליה, לוותר עלינו", לחשתי בקול נואש. "לא נהיה זוג", היא יורה שלוש מילים, דמעות ניכרות בקולה הנחרץ. לא יכולתי לשאת זאת ונטשתי הכל, טסתי משם, מנסה לכבות ברוחות הקרות את נפשי הבוערת.
* * *
במכונית הקטנה נוסעים בחלום, למקום בו אף אחד אחר לא נמצא, רק קסם ורגש, מתפתל עם תשוקה אדירה. שיערה אסוף ברישול, מדיף ניחוח מוכר, נחיריי רגישים לריחו המשכר הולכים ונשבים בקסמו. מכנסי פיג'מה דהויים מכסים את רגליה, לגופה פליס כהה, גופייה אדומה מבצבצת תחתיו, מסנוורת את עיניי.
רגליה נעות באיטיות, עולות למושב הנהג, היא מצמידה אותן לגופה מניחה סנטר על ברכיים. מבטה שלוח לשביל המוליך לחלום, דמויות עולות ויורדות בו מידי פעם בפעם, קושרות קשר עם מציאות דמיונית.
"מה יהיה?" היא פורצת את סבך השתיקה שמהדהד כבר דקות ארוכות במכונית.
"אתה יודע מה אני חושבת", היא שוב החלה יורה את החיצים המוכרים, "סדיסט אחד", מהדהדת מחשבה במוחי.
"אבל אני יודע גם מה את מרגישה", אני מעלה את האסור על דל שפתיי, "וזה סותר את מה שאת חושבת".
"אתה מרעיף אהבה כמו שרק אתה יודע, והיא חונקת"
אך היא אינה מוותרת, "אהבתך מוחלטת, אתה מציף אותי ברגשותיך הסוערים, אינני עומדת בעוצמת רגשותיך אליי, אני לא רגילה. אתה מרעיף אהבה כמו שרק אתה יודע, והיא חונקת, מלחיצה, אני פוחדת שלעולם לא אענה על ציפיותיך".
מיתרי קולה רועדים עת היא מתחננת, "אנא תרפה, המטוטלת הרגשית הזו מכלה את כוחותיי, מרחיקה אותי ממך".
עיניי מוצפות בשניות, כרגיל במפגשים האלה. לכמה גורמים אפשר להתפרק? אני שואל את עצמי. אני מפנה את ראשי לחלון, גופי מכונס בעצמו, מלחמות אדירות ניטשות בתוכי לבל אכאיב לה יותר. אבל הצדדים עייפים מקרבות שסופם כבר נקבע, רגש ושכל ממטירים אש תופת, במערכה על קרב המגע.
אני מנסה להרפות אך אינני יכול, דחפים אימתנים מובילים את שפתיי לבקש בדחילו ורחימו להניח את ראשי על רגליה.
זה נגמר, רגשותיי גואים, מציפים, כל חושיי קרסו, אני עמוק בחיקה, בוכה חרישית, נותן לסערות נפשי לשבור מחיצות. והמחיצות נשברות לרסיסי רסיסים, ידיה כבר אוחזות בפני, מתענגות על לחיי הרטובות. תשוקה ניצתת בשפתיה המתקרבות אלי כמרכבות אש, נעצרות לרגע, מהססות.
"מדוע את ממשיכה להתל ברגשותיי השבירים?", אני נותן בעיניה מבט חודר.
"אני לא עומדת בזה ואני לא יכולה בלעדיך", לוחשות שפתיה לחשים, מסתערות לכיווני, קורעות פיסות מליבי המפרפר.
עולם החלום לאשליה מוטרפת הופך עת היא נסחפת יחד איתי, הכל מתערפל לנגד עיניי וגופי כבר נתון לחסדיה. הוא רועד ללא הרף רעידות חזקות, מתרגש ובוכה חליפות.
האימייל של יובל
